סיפורי שביט

שנת הלימודים הנוכחית דואגת לאתגרים לא פשוטים עבור שביט. מנהל בית הספר התחלף. אף אחד לא ציפה שהמנהל החדש ייכנס לנעלי הקודם, אבל עוד פחות ציפו לשטויות שהוא עושה. נראה שהביאו מנהל שמאתר כל בור אליו ניתן ליפול ומזנק לתוכו בקפיצות ראש.

זה התחיל ביום הראשון ללימודים בהערה לא חכמה בכיתה שגרמה לכל בית הספר לחשוב שאסור לצאת לשירותים ואסור לשתות יותר. נסיון ההרגעה גרם לפאניקה גדולה יותר.

באחת הפעמים זה היה איבוד עשתונות מול כיתה. בכדי להוסיף חטא על פשע הייתה גם התנצלות לא ברורה. עד עתה לא קיבלנו הסבר מספק על מה קורה בבית הספר, אבל בינתיים כבר כל מפקח שקשור לאזור כבר דואג לבדוק מה המנהל המסכן עושה.

שביט מנסה להתנהל בתוך הכאוס הזה, לפחות הוא כבר מסביר שהבעיה שלו היא אוטיזם. זה מציל אותו ממצבים מאוד מביכים - חוסר הבנה של רגשות בסיסיים של ילדים אחרים, או הדוגמה האחרונה.

המורה שלו חלתה בקורונה, מה שאומר בידוד של שבוע ומורים מחליפים במשך שבוע שלם. באחד הימים שביט מגיע הביתה ומסביר שהוא לא קיבל עונש. את מילכוד 22 הוא לא קרא עדיין אז המשפט הזה היווה נורה אדומה מהבהבת. בירור קצר נתן את הסיפור הבא.

שכחו להגיד למורה שהוא אוטיסט, וכשהיא פנתה אליו בתור "אתה" ו"זה" ועוד דברים בלי שם הוא לא הבין שהיא פונה אליו. בסיכום היא הודיעה לו שיוריד את קופסת האוכל מהשולחן וחבר שלו הסביר לו שהכוונה אליו. שביט מיד הוריד את הקופסה, אבל המורה כבר הייתה שלב של "עונש". יש רק בעיה אחת, הכיתה כבר מכירה אותו. המהומה שפרצה בניסיון להסביר שהוא אוטיסט למורה מחליפה גרמה ליותר בלגן ממה שהיה לפני, וכשהסייעת נכנסה לעזרה כבר לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלהסביר למורה המחליפה שהילדים יודעים על מה הם מדברים.

שירלי כמובן מעוצבנת על זה שבבית הספר לא הסבירו למורה מחליפה ששביט בכיתה. היא צודקת ובגלל זה לא קולטת שיש משהו גדול יותר וחשוב יותר שקרה, הכיתה של שביט מבינה אותו. זה לא טבעי כמו שזה נשמע, אלו דברים שעובדים עליהם שנים ופה זה נמצא כבר וזמין.

המנהל לא ישרוד את השנה, שביט לעומת זאת חייב. בינתיים הוא עושה עבודה טובה, אם כי לא תמיד בכיוון הנכון.

Shavit is 11

More than a week ago we celebrated Shavit's birthday. The fact he was born on the new Jewish year evening is making the celebration a tricky one. Luckily this year the dates aligned well.

Ophel, which shares Shavit's room after he learned to open his cage, was banished away - having a french kiss from a German shepherd is not the welcome we like to give. Truth is, Shavit likes having Ophel in his room because it leaves anyone else out of it, and nobody complains about a mess it doesn't see.

Shavit is responsible for most of the funny things in the house. Last "joke" was when I asked him whether he completed putting his clothes in the washing machine. He just replied by "ask me in 5 minutes..."

The new hobby he got is cooking. That's probably every child's idea at sometime. The thing about Shavit is he's good at it. By good I mean he got to a point where he's looking at the chickens at the butcher and saying "this one looks good enough". So far he hadn't said anything inappropriate, but the butcher we're going to is an excellent one. I fear the day we'll go to a lesser one, he'll just look at the meat and state it's not worthy of being dogfood. It might be correct for Ophel, he's getting only the best snatched leftovers - usually when everyone is too full to notice on time.

Another thing about Shavit, he's good at school. Though he prefers seamanship. When confronted about it I got the explanation "at school they tell us being nice to each other is the most important thing, but don't act it. At seamanship they don't just tell us, they enforce it." As can be understood, I was dumbfounded. The kid is observant to a high level, and can't understand why trying to prove his teacher is an idiot is not a good idea.

Just the other day Shavit started talking too much nonsense. At a certain time I just said to him "close your mouth and leave it that way." The reply was a short one: "I can't eat without opening my mouth for the food to get in."

Shavit is a challenge and a blessing.

האינטליגנציה האנושית לאן?

אם מסתכלים על הפרסומות אמורים להבין איפה הכסף נמצא. מפרסם רוצה שיקנו את המוצר שלו, בשביל זה נדרשים שני דברים. הראשון הוא הלקוח, אם אף אחד לא רוצה לקנות את המוצר אז חבל על המשאבים. הדבר השני שבלעדיו אין קנייה הוא כסף, לקוח ללא כסף לא יכול לקנות, הוא יכול לגנוב אבל מזה לא מרוויחים.

מסקנה, מפרסם חייב ללכת לאיפה שיש כסף ודרישות. לפי הפרסומות שאני רואה לאחרונה, הכסף נמצא אצל יצורים שלא יודעים מה לעשות איתו. זה לכאורה סותר כל תיאוריה כלכלית מוכרת, אבל בפועל מוכיח אותן. התיאוריות אומרות שהכסף נמשך לכסף, הפרסומות מוכיחות שכל כסף שניתן לאנשים צריך לעבור מהר למשהו יותר רציני.

כדי להוכיח את כמות הטמטום האנושי, לא היה דרוש יותר מ5 דקות ליד המעליות בלובי של מלון בים המלח. למעלית הראשונה יש תור, ערימת תסרוקות מקרקרת. למעלית השנייה יש חצי מהתור, הערימה המקרקרת מפריעה להגיע אליה. למעלית השלישית לא היה תור בכלל, גם אחרי שעלינו עליה לא היה תור. 2 נשים היו עם מספיק שכל לברוח מפסטיבל המקרקרות שעמד ליד המעלית הראשונה וניסה לפענח את מספרי החדרים.

מסכן המפרסם שמנסה לפנות לדברים האלה. אם שודד שם לאחת מהן סכין על הגרון ואמר "כסף או החיים שלך" רוב הסיכויים שתהיה תשובה מהסוג של "אני נשואה למשה, חיים נשוי לשכנה ממול שייקח אותם האל." אם אותו שודד ימשיך לשלב בו יש פצע, התגובה תהיה בסגנון של "אני שילמתי על השמלה הזאת, אתה עכשיו דואג לנקות אותה ניקוי יבש במכונת כביסה!" וכשהראש ינותק מהגוף עדיין יהדהד המשפט "אידיוט, אתה מכאיב לי..."

כדי לוודא שההוכחה הראשונה תקינה, קיבלנו הוכחה נוספת בשולחן האוכל. השולחן לידנו הועמס כמו אבוס בכל מה שניתן לבלוס, תערובת של לחמים, לחמניות, בשרים שונים, סלטים שונים, קינוחים בצבעים בוהקים וקנקן קטן של מים. 5 בהמות מעל האבוס והטחינה התחילה. תוך מספר דקות לא נשאר כמעט כלום, מטעימות שעשינו במקביל התברר שלא כל הדברים ראויים למאכל אדם. בין אלו שכן היו תיבולים שונים כך שלא הכל אכלנו. באבוס לעומת זאת לא היה נראה שיש בעיות, שם נראה כמו תל חורבות, רק פירורי לחמניות בתוספת ריר נשארו לספר את הסיפור. מצבעי המאכל המכונים קינוחים לא נשאר זכר ואפילו עצמות לא נשארו מהבשרים. למזלנו ברחנו לפני שהתחילה תחרות הגיהוקים. אפילו מל ברוקס לא הגיע לרמת הטירוף של חבורת ישראליות בבופה חופשי.

לפחות לקראת סוף החופשה קיבלנו קצת נחת, מתברר שאולי יש תקנה לעולם, אנחנו לא היחידים שנבהלו מרמת הטמטום של הלול האנושי. עדיין הפרסומות מוכוונות אל הטמטום, אבל כנראה שיותר קל להוציא כסף מטומטמים מאשר מאנשים רציניים.

Ella's bat mitzvah

12 years, 5 houses, 5 dogs, 2 schools, countless zooms, and 1 girl who got to do "aliyah latora".

A week after all the celebrations were completed is a good time for recap. A week and a sailing I should say, it is the sailing that makes the difference.

The rhino, nicknamed for her temperament, has settled down. The party for her schoolmates was done in an icerink. It's considered nothing special in mid winter Europe, but we're in Israel and summer heat wave decided to give a 35°+ boost. The effect is hilarious, girls coming in and starting to dress up because of the cold. I was already dressed with a sort of jeans due to allowing her a free rein.

The party turned wilder when the DJ decided to get the staff involved. By the end of the eve we had a very happy girl, and some very dirty staff members - a piece of the cake got to the face of one of them.

Going back home we crash landed to the bed knowing the dawn will bring another day of partying.

The second day was the synagogue party. Ella had to do some readings as part of the ceremony, and join us as a grown up Jew. It turned out to be a very exciting ceremony for her, and for the rest of the family. By the end of it I was so tired I managed to sleep almost the entire Saturday, I had to get Ella to the seamanship class (self esteem bonding time is the accurate term for it) because the wind and waves were just too good to miss. Luckily Shavit hadn't noticed it, otherwise sleeping was just a dream.

So once again we're home, the coronavirus is still active, but now we have a grown up rhino to batter it as soon as it gets close.

שבועות קורונה

עכשיו אני חייב לכתוב את הסיפור הזה. משמאלי ספר נחמד מחכה לי וקורץ לקריאתו, מימיני הסימפוניה הבלתי נגמרת לכרית, שמיכה וחצוצרה. בתוך זה אני מרגיש את החובה לספר על חג שבועות האחרון.

כמו כל חג יהודי טוב גם שבועות מתחיל ב"מה נאכל?". גבינות זו תשובה כללית, אצלנו צריך לתת להן שמות. כך יצא שיש גבינת בושה (הסגול, לא קמץ) עבור אלה, שמברי בשבילי, משהו כחול עבור שביט, לבנה עבור שירלי ונקניקיות עם גבינה כדי שיהיה גם אוכל בשולחן החג. ליד הגבינות יש לזניה גבינות, לחמניות גבינה ועוגת ביסקוויטים עם קרם גבינה.

הכל תוכנן בקפידה חוץ מפרט אחד קטן. יום חמישי, יומיים לפני החג, אני מרגיש עייף מהרגיל. קצת כאב ראש וסתם חולשה כללית. במצב כזה עוברים לנוח תוך הבנה שזה עובר אחרי יום או יומיים. בינתיים נתנו את הסידורים האחרונים לאחרים - מנוחה. ביום שבת המצב לא השתפר מספיק בשביל לנסוע אז שירלי הגיעה למסקנה שצריך בדיקת קורונה. בין לבין גם שביט הראה סימני עייפות מוזרים אז בדיקה לכולם.

תוצאות הבדיקה הן כדלהלן:

א. מגן דוד לא עושה בדיקות בחג.

ב. פיקוד העורף לא עושה בדיקות בחג.

ג. גם שביט וגם אנוכי כן חולים בקורונה.

מה עושים החולים? נחים!

אז נחנו בשבת וגם בראשון וביום שני תפסנו תור במד"א לבדיקת קורונה לכולם. הבעיה עם המנוחה היא שהגוף לא אהב את הוירוס הסיני. ליתר דיוק, נלחם בו בגבורה ולכל בבדיקה של מד"א יצא רק ששביט חולה. מה שאומר להכניס אותו לבידוד עם אופל ומחשב. הדבר הזה היה כל כך הגיוני שהבנו שהגדרת הבידוד חייבת התאמה. דבר ראשון צריך לברר ששביט באמת חולה, ההמתנה של 3 ימים עד לבדיקה גרמה לזה שיום אחרי הבדיקה הוא כבר לא היה חולה. הוא כן היה גורם מחלה לכל הסביבה אם לא היינו זורקים אותו להוציא את אופל לטיול כל כמה זמן - ברגע שהוא התחיל לבלבל לנו את השכל יותר מהרצוי. אופל אפילו פעם אחת לא הביע התנגדות לטיול, בחלק מהפעמים הוא ניסה לקבל סיבוב נוסף בדרכים חצי כשרות.

ניסינו לעבוד לפי ההנחיות של משרד הבריאות, אני לא יודע כמה הצלחנו כי זה נראה כמו שאת ההנחיות כתבו בלי לחשוב על איך מבצעים אותן. זה קל להגיד תבודד את החולה, אבל מה לעשות שהחולה צריך לצאת מהחדר לשירותים ולפעמים הוא גם צריך לאכול ולשתות או יותר גרוע לדבר. שביט שבדרך כלל מעדיף לדבר עם אופל פתאום היה צריך להסביר לנו דברים חשובים ברומו של עולם: יש שיוט והוא מגיע אליו. במזל יצא שהשיוט הוא אחרי שהבידוד נגמר, להסביר לשוטרים שהילד קשור למיטה כדי שהוא לא יברח לשיוט שנעשה 20 קילומטר מכאן נשמע לי כמו משימה בלתי אפשרית.

בסיכום לשביט יש תעודת מחלים, לנו כבר אין גבינות ועכשיו מחכים לחגיגות החופש הגדול.

הטלפון של שביט

שעה שבע לפנות בוקר ביום שבת חם ואנחנו בדרך לעומר. הילדים דאגו ללחמניות, אני דאגתי להוסיף עוד קצת ובסוף עדיין נדרשה השלמה נוסח ארומה.

התבשלנו כהוגן בעומר, אפילו אופל איבד ממרצו וזינק לרכב (הרותח מעמידה בשמש הקופחת) מתוך הבנה שנוסעים הביתה. לקראת סוף הנסיעה, עצירה קצרה לשתייה קפואה וסנדוויצים שלא היה לנו כוח לסיים בגלל החום. איך שאני חוזר לרכב שביט מטיל את הפצצה. הוא לא מוצא את הטלפון.

בירור מהיר בתוכנה של בקרת הורים, הטלפון נשכח בעומר. שביט כבר הבין שטלפון לא יהיה לו היום או בשבוע הקרוב וקיבל את הדין. בינתיים אנחנו עוד מנסים למצוא מישהו שיביא אותו לצפון, לא הלך והטלפון נשאר זרוק.

פתאום בשעות הערב אני רואה הודעה מוזרה, הטלפון זז. אני מחכה עוד כמה זמן והטלפון מופיע בלוד, בשלב הזה כבר ברור שהטלפון נגנב. מה שמעניין זו העובדה שאפשר להתחקות אחרי הגנב כל כך בקלות. חיכיתי עוד מספר שעות, הטלפון כבר הגיע לשכם, מופיע בתוך איזה קניון. הטלפון עדיין משדר מיקום וניתן לאיתור.

אפשר להסיק מהתיאור הרבה דברים, אבל הדבר המעצבן ביותר הוא שמשטרת ישראל היא פשוט גוף לא מתפקד. מעקב פשוט אחר טלפון של ילד (שעולה פחות מהדלק של הנסיעה לעומר וחזרה) מראה את המסלול של רכוש גנוב. טיפה מחשבה נוספת וברור איך לטפוס גנבים על חם עם הסחורה הגנובה.

מה שאותי מעניין הוא מה ניתן לעשות עם הטלפון הגנוב עכשיו. צריך לזכור שאני שמתי עליו בקרה חזקה ולא נראה לי שיהיה קל לעקוף אותה בלי איפוס מלא של המכשיר - זה עבודה של מישהו ששעת עבודה שלו שווה יותר מהמכשיר המסכן.

בקיצור, מחר בבוקר (כי אין שירות לקוחות בשבת) נדאג להעביר את הקו של שביט למכשיר אחר. המכשיר הישן יהפוך לגרוטאת מתכת שעם קצת ידע שווה מחזור. משטרת ישראל תמשיך להתגאות בתפיסה של גנב אחת לאני לא יודע כמה. חבל ללכת לדווח על הגניבה כי זה עולה לי יותר כסף להסביר לשוטר מה נגנב - עשיתי את זה פעם אחת בגלל דרישה של הביטוח, מהכלבים מקבלים תגובות יותר אינטליגנטיות מאשר מה שקיבלתי מהשוטר. הכלבים גם שומרים על הציוד בבית יותר טוב מהשוטרים, אפילו שהאינטיליגנט חושב שכל מי שנכנס לכאן בה לשחק איתו.

בעוד שבוע שביט יצליח לשכוח טלפון שוב במקום יותר מקורי.

מפקד של צייצנים

פסטיבל השואה עבר. חוץ מכמה דברים באמת מגוחכים כמו ה"לעולם לא נסלח" העילג שבה מכיוון חבר כנסת אחד שלא הבין שזו לא זכותו לסלוח ולא זכותו של אף-אחד אחר מבין החיים, החגיגה השנתית עברה בשלום. הלימוד על השואה הפך כבר מזמן ללימוד מוכוון מטרה - נעשה מהילדים מכונות שיוכלו להתנגד לכל הזרים תוך שימוש בטלאי צהוב כמגן.

אני שומע מהילדים כמה הגרמנים רעים, אבל אף מילה על הפולנים, האוקראינים, הצרפתים וההולנדים. כל ספרי הלימוד לא יכולים להחליף את סבתא שהייתה תמיד אומרת "האוקראינים הם ההכי גרועים! יותר מהגרמנים ואפילו יותר מהפולנים." ברגע שמערכת החינוך ויתרה על העובדות לצורך האתוס, מערכת החינוך גם ויתרה על התמיכה בה. שיטת הטראומה הייתה נזק אדיר לדור השני, אבל השיטה הנוכחית היא מסוכנת בגלל האפשרות להגיע לפאשיזם.

הדבר העתידי הוא יום הזיכרון, למזלי אני מכיר מעט אנשים שמוזכרים ביום זה - שזה עדיין הרבה יותר מדי. השנה יש חידוש, אלה בתור ווניקית נמצאת בטקס הבית ספרי. התוצאה היא ששירלי מרגישה חייבת להגיע, אני שונא טקסים ומעדיף לברוח מהם כל עוד נפשי בי. מה יהיה, אלוהים גדול.

בתוך כל הטקסים צריך ללמד את שביט. אצלו זה ממש ללמד. בחלק מהמקרים זה היה לא לדבר בזמן הטקס, באחרים זה היה לא להתפס לשגיאות לא חשובות (ילדה אחד זה לא בעברית תקנית, אבל לא בגלל זה מפסיקים נאום של מישהו שזו לא שפת האם שלו) ובטח שלא ללכת באמצע טקס כי "זה לא מעניין."

אחת ההתחייבויות הפחות מוצלחות לניסיון הלימוד כללה הרצאה ארוכה עבור שביט על מה אפשר וצריך לעשות. בגלל ששהרצאה עברה מאוזן אחת של שביט לשנייה הוא הצליח לשבש אותה לחלוטין בהחלפה פשוטה:

מה שהיה במקור "מפקד של צנחנים" הפך אצל שביט (מחוסר הבנה, לא מסיבה אחרת) ל"מפקד של צייצנים", ומאותה יציאה של "מה זה מפקד של צייצנים" נגמרה ההרצאה והתחיל הבלגן של מי יסביר מה.

כשהכאוס עלה שביט עשה מעשה נואש להראות שזה כאילו מכוון, אבל שירות דב מצד אלה דאג לאיבוד שליטה כללי - וטוב שכך.

החילונים לשעבר

בזמן האחרון יצא לי לפגוש כמה דתיים שניסו להסביר לי שהם היו חילונים. הדבר היחיד שמשותף ביניהם הוא עצם החזרה לדת. הם הגיעו מהאזור המסורתי דתי וחזרו לדתי.

אני לא רואה בעיה עם זה שהם דתיים, זו זכותם. הבעיה היא שהם אף פעם לא היו חילונים. מי שאומר לי "הייתי חילוני, אכלתי חזיר." הוא לא היה חילוני. הוא היה דתי שבדק את אלוהים.

חילוני אמיתי לא מפחד מה"תגובה של אלוהים." ברוב המקרים הוא יוודא שאין באוכל משהו חריף/אלרגני/לא טעים. כבר שמעתי ממישהו שעצר לאכול במסעדה בשבת, הזמין מנה של בשר לבן בשמנת וביקש שמנת צמחית. המלצרית ענתה לו "אה, שומר כשרות." הוא חילוני, רגיש לחלב. המלצרית כנראה סתומה, אבל טיפה מסורתית. חילוני אמיתי לא חושב על הבשר-חלב בתור משהו חשוב. אני מוציא את הגבנ"צ יחד עם הנקניק, אין בעיה להשתמש באותו סכין כדי לפתוח את האריזות, רק לא להכניס אותו לאף ממרח אח"כ - מה לעשות אני לא אוהב קטשופ בחרדל שלי.

דבר דומה הוא ההסבר של כמה לשעברים על אכילת חמץ בפסח. זה תמיד נשמע כמו הטרסה ה"אפילו אכלתי חמץ בפסח." האמת היא שפסח תמיד שיגע אותי בתור ילד. שבוע שלא היה לחם נורמלי, רק לחם קפוא שהופשר. מתישהו הבנו שיש בדלית אל כרמל מאפיות. זו הייתה השנה שפיתות הגיעו לפסח. השארית היחידה מהבעיות שהיו היא "ערב פיצות" שנולד בתקופה בה פיצה הייתה ארוחת ערב תקנית. מה שמעניין לגבי כל הלשעברים זה שהם לא התייחסו להגדה. לא שמעתי אף פעם את המשפט "דילגנו על קטע..." מחילונים לשעבר. החילונים האמיתיים נותנים הסברים הזויים על מה קוראים בהגדה, מה שאחרי האוכל לא קיים ומה שלפני יכול לכלול גם את שירת "השפן הקטן". את הכוס לאליהו הנביא חובה לשתות (רצוי לפני הכלב) בשביל להיזכר בתקופת הצנע, הדלת תישאר סגורה היטב נגד היתושים. המצאות מפה ועד הודעה חדשה, כי פסח הוא זמן להיפגש עם המשפחה, ההגדה היא בשביל הרקע, והאוכל גם ככה לא כולל לחם.

השיא מבחינת הלשעברים הוא לא לצום ביום כיפור. מה שזה אומר זה בעיקר שמי שלא צם הוא עדיין דתי שמנסה לבדוק את אלוהים. הצום הוא אולי הדבר הכי פחות חשוב מבחינת חילוני. כל המהות של יום כיפור היא לקרב בין אנשים, שיגידו סליחה זה לזה, שייזכרו למה הם חיים אחד ליד השני. הקשקוש הזה של לצום הוא ניסוי נחמד. למען האמת יצא לנו פעם כמעט לצום יום מלא, סתם כי התעוררנו מאוחר ולא רצינו לאכול הרבה לפני הארוחה אצל ההורים. מיותר לציין שהלכנו לישון נורא מאוחר בגלל שדיברנו עם חברים. יום כיפור הוא תמיד חגיגה לילדים, אלו שלא סובלים מהטראומה של המלחמה. סיבוב על האופניים, ארוחת בוקר מהירה לפניו - למה לבזבז זמן על זוטות כגון אוכל... הצפייה בטלוויזיה נחשבת כבזבוז זמן בגלל שהמכוניות מושבתות. זה לא התחושה של הלשעברים, הם מסתכלים על איך הדלקנו אור וטלוויזיה, לא צמנו, ואפילו לא התפללנו.

יכול להיות שבגלל הדברים האלה הרפורמים יכולים לקבל בקלות חילונים. כל מי שהוא חילוני אמיתי דואג לעצמו למנהגים שנוחים עבורו. האחד נוסע בשבת לבקר משפחה, האחר עושה מפגש עם חברים, ואילו השלישי מקיים דיונים רציניים אותם הוא לא יכול לעשות בימים בהם הוא עובד. המשותף לכולם זה שמציינים את השבת/חג בדרך מכובדת. לפעמים זה אפילו יותר ממה שדתיים עושים, כי זה לא למען לצאת מידי חובה, זה באמת מאהבה.

לסיכום אני צריך להזכיר שיש גם חילונים לשעבר אמיתיים, אבל הם לא מגדירים את עצמם בעזרת המצוות שהם לא ביצעו, הם אומרים מה הם עושים היום ולמה זה יותר טוב (מבחינתם) ממה שהם עשו בתור חילונים.

עוד קורונה

הגל החמישי כאן. בפועל לא ממש מרגישים אותו עדיין. הסגר, שיקרה בפועל בגלל שכולם יהיו בבידוד או חולים, עדיין לא הגיע.

מה שכן הגיע זה הבידוד ללא מחוסנים. יום ראשון, שעות אחה"צ, הסנונית הראשונה הגיעה בדמות הודעת ווטסאפ. מורה של שביט חשודה כחולת קורונה. מלחמת עולם הייתה פחות מבלבלת מרצף ההודעות שהגיע. בסיכום התברר שביט צריך בדיקה, אם הוא שלילי לא צריך בידוד. החיפזון לחסן את הילדים הוכיח את עצמו מעל לכל ספק. בזמן שאלה הייתה בטניס נסענו לחור חדש ע"מ לבדוק את שביט. כשחזרנו כבר נוסף גורם מדכא טניס - הגשם הרטיב את המגרשים וביטל את החצי השני של האימון.

לא עוברות 24 שעות ושוב הודעה, הפעם לאלה. תלמידה מהשכבה חולה. שוב למצוא מקום לבדיקה, שוב לחכות לתשובה, ובסוף יש יציאה מיידית מבידוד. הדיווח של שביט מבית הספר באותו יום מזכיר בדיחות משוגעים, רצף מילים שעושות משפט תקין ובלתי מובן.

לא עובר יום נוסף ושוב הודעה. שוב אלה, שוב חולה מאומת. הפעם אפילו לא צריך בדיקה, הבדיקה מאתמול תקפה גם להודעה האחרונה. הפעם הדיווח מבית הספר הוא של שני ילדים שלא למדו - כי המורים גם בבידודים וכבר לא ניתן למצוא מחליפים. המנהל של בית הספר בחצי הדרך לשים שלט "בית משוגעים - משוגע ראשי" על הדלת של המשרד. ההוראות שמגיעות לקוחות מתסריט של האחים מרכס על ספידים. והתיאום נראה כמו בקטע שגראוצ'ו מחלק את התזמורת ל-3 ואומר לכל אחד לקחת חלק ממנה תחת שרביטו.

הילדים בינתיים לומדים שיעורי חיים. אלה בילתה כמעט 3 שעות בזום עם החברות שלה לכיתה. אין מפגש בבית הספר אז הן אירגנו מפגש זום עצמאי. גם אלוהים לא יודע מה קורה שם, הוויכוחים ששמענו שם היו הזויים. ההמשך יהיה מחר.

השבוע זחל לסיומו המיוחל, שבוע חדש התחיל ושוב צריך בדיקות. התקבלה הוראה שחייבים בדיקה. למה חייבים? כי זה בשעה שעדיין חייבים, כמה דקות לאחר מכן כבר לא יהיו בדיקות ולכל מחוסנים יהיו פתורים. התסכול שנשמע מכיוון האחראים הצליח לעבור אפילו בהודעת טקסט.

במקביל לכך קיבלתי הודעה שהמשרד נסגר - ההודעה הגיעה אחרי שהתברר שאף אחד לא מגיע למשרד. זה דומה למלכודת 22 - ההודעה השבועית שהמסדר בוטל על מסדר שלא התקיים. החולים גם ככה לא הגיעו למשרדי החברה מלפני האפצ'י הראשון, אפילו בישראל למדו שאסור להדביק את כולם. זה לא אומר שלמדו שכשחולים נחים ולא עובדים, לשמוע מישהו עם "אב זתום" זה לא דבר נדיר.

אנחנו בהכנות האחרונות ל"סגר טו בשבט", כנראה שהשנה אני אחגוג יומולדת בסגר.