שבוע של חופש

חופש, המילה שמפחידה כל הורה במדינת ישראל, ועכשיו גם אצלנו. אמנם השנה ביבי וחמאס ארגנו את ״מלחמת החופש הגדול״, אבל זה לא תקף עבור יישובים מרוחקים.

הבעיה הראשונה בחופש היא טרמיטים. מתברר ששני ילדים קטנים מוכנים לתת לאבא לישון עד ארוחת הבוקר, בדיוק של שנייה. ההקפצה מהמיטה הייתה לתוך זעקות הרעב שלהם, בפועל הם לא אכלו מרגע ההליכה למיטה. לפי הזעקות ניתן היה לחשוב שהם כבר שבוע לא ראו אוכל ומונחת לפניהם קערת גלידה. אחרי נבירה מהירה במקרר נמצאה קופסת פסטה ומעט רוטב, ובא לציון שקט עד לאמבטיה.

האמבטיה... מספר דקות אחרי האוכל לקחתי שני אינדיאנים לאמבטיה תוך הסבר שהם לא נוגעים ביותר מדי דברים, מההסבר הם התעלמו ומפלס המים ירד בהתאמה. לא ברור כמה זמן הם שהו בתוך האמבטיה, הם דאגו לטיילת בלתי פוסקת בזמן האמבטיה עם הקצף עליהם, בסיכום הם יצאו נקיים. הנקיים לא נשמר זמן רב.

קצת השתוללות, קצת טלוויזיה, פאזלים והופס - ארוחת צהריים. מיד לאחר האוכל שנ״צ לשביט ומוזיקה לאלה. בהמשך גם אלה הלכה לישון ואני נרדמתי על הספה.

כשהתעוררנו עלינו על בגדי-ים וישר לבריכה בקנטרי. את היום סיימנו הרוגים במיטות.

ליום שני, שירלי תכננה מנקה. זה שקול לגירוש מהבית, רק שזה ידוע מראש. ליתר ביטחון, גורשתי עם הילדים. אחרי סיבוב בוקר בגני משחקים הלכנו לאכול. ארוחת בוקר לילדים חוסלה כמעט במלואה (אם נתעלם מהלחם) ע״י הילדים. בכדי להוסיף חטא לפשע הם ביקשו חביתה נוספת,דבר שנמנע בהתערבותי המאוד אקטיבית. הריבה וכמה מקלות גזר היו השאריות. לאחר סיבוב שטיפה ברכב (חוויה לא מהעולם הזה לילדים) וצלייה איטית בג׳ימבורי הלא מספיק ממוזג, חזרנו הביתה לאוכל. מתברר שילדים באמת אוכלים 5 ארוחות ומבוגרים אוכלים ארוחה אחת. הארוחה של המבוגרים מתחילה בבוקר ונגמרת בלילה.

בכדי שנוכל לישון, שמנו ילדים לכמה שעות בבריכה. עד השלב ששביט מתחיל לשנות צבע לכחול, זו האינדיקציה הכי טובה לצורך לזוז למקלחת ולישון.

ביום השלישי כבר למדנו , קמתי לפני שהתחילו זעקות הרעב. א. בוקר קלה וחזרה להשתוללות עשתה את העבודה. בצהריים, לעומת זאת, הייתה בעייה של ילדים לא מספיק עייפים. הם פטפטו ביניהם, הפריעו אחד לשני עד שלבסוף הפרדתי ביניהם. מספר דקות לאחר מכן - דממה בבית. שנ״צ בהתגלמותו. בערב קפצנו לגן שעשועים ליד הבית - לשחרר עודפי מרץ. בסוף היום עשינו ארוחת סטייקים קלה ולמיטה.

יום רביעי, לקחתי חופשה מהחופש, או יום עבודה לפי מכבסת המילים. התעוררנו בבוקר, בזמן בו אלה ושביט החליטו שצריך להצעיד את בלונדי ברחבי הבית. בלונדי, טיפה ישנונית, הסכימה לפחות חלקית לרעיון. כנראה עד לשלב בו הודלקה הטלוויזיה. כל זה התרחש עוד לפני שהצלחנו לפקוח עיניים כהלכה, מה היה בהמשך היום אני יודע רק מדיווחים. מסיבה לא ברורה, אלו של אלה היו הכי ברורים.

יום חמישי הוקדש לשיפוץ משקוף שזז בגלל הרוחות. קומה 13 זו קומה עם רוחות גם באמצע החמסין! כבר למדנו שאת החלון במטבח פותחים לסדק בלבד (למעט בפסח כשרוצים לנקות את כל הבית) וגם אז כל מה שלא הודק טוב מגיע למרפסת. בגלל אותן רוחות נטרקה דלת שלא חוזקה כמו שצריך, והמשקוף זז. לילדים היו חוויות מהתיקון, לנו היה בלגן, נאלצנו לוותר על הבריכה.

השלמת הבריכה נעשתה ביום שישי בבוקר. בפועל זו הייתה מעט יותר מהשלמה, לא שמתי לב בזמן לכמה שביט עייף והתוצאה הייתה צפויה. גררתי ילד אל מחוץ לקנטרי, בקרוסלה של היציאה הפלתי אותו בטעות, בדרך הביתה החזקתי אותו טוב שלא יקרה לו משהו ולבסוף כשהגענו הביתה דחפתי לו עוגת שוקולד לפה. זה היה נחוץ, אחרת הוא היה מתמוטט במקלחת, זה היה מצבו. בסיום המקלחת הוא הגיעה למיטה ונרדם אפילו בלי לנסות לעשות איזה קונץ.

אחרי ששביט נרדם (שווה ערך לרגע בו הוא נחת במיטה) התפנינו לאוכל שלנו ולמקלחות והשנ״ץ של שישי. לא יודע איך, מהשנ״ץ התעוררתי בתור טרמפולינה - שני ילדים קפצו עליי.

בשבת הצלחנו לנוח! רק הורה לזאטוטים מבין את גודל המשפט הזה.

יומולדת יומולדת ניתוח

 יום שישי בבוקר, יומולדת לאלה בגן. אין דבר יותר רועש מגן שחוגג יומולדת. אם הייתה אזעקה באותו זמן, ספק אם היינו שומעים אותה.

אלה התרגשה לקראת היומולדת בגן כאילו שהיא מתחתנת. היא התרגשה עד כדי כך שאפילו שביט זכר את היומולדת שלה. בפועל היא ברחה לנו בבוקר לתוך הגן, משאירה מאחור שביט מהסס. כששביט הגיע לגן שלו, התבררה הצרה, הוא רוצה להגיע ליומולדת של אלה. בסיכום ברחתי מהגן, מאחורי הגננת מחזיקה בו בכל כוחה. שביט כבר מוכר מספיק לכולנו.

ביום שבת, יומולדת בבית. אלה ניסתה להתגנדר בשמלה תוך שימוש בהכרזה ״קר לי״. בהתחשב בהיכרות עמה, זה משפט שהיא מוציאה רק בשני מצבים:

כשהמים במקלחת קרים.

כשהיא רוצה ללבוש בגד כלשהו.

זה לא היה בזמן המקלחת, כך שברור שזה היה שקר. בנוסף, שביט לא התלונן על קור, כך שלא היה קר. שביט ידוע בתור הילד שקר לו. שביט באותו זמן נלחם בלבישת התחתונים, לגבי המכנסיים - יש סבים ורק בעזרתם הוא ובעזרת אלה הם סיימו עליו.

אז למה לאלה קר? כי היא קיבלה אישור ללבוש ליומולדת שמלה שהיא מאוד אוהבת. היא מספיק אוהבת את השמלה הזו ע״מ לא למדוד מיד שמלות אחרות, לפחות בחלק מהמקרים.

הפעם מצאנו את עצמנו מסודרים. יש לנו בית אמיתי, כזה שאפשר לארח בו ואפילו בלי מאמץ מיוחד מצדנו. נדרשה רק קניית מצרכים לעוגה, קניית ״בשרים״ (גם פטריות זה בשר) וארגון מה מביא מי. בפועל, הבית מספיק מאורגן בכדי שנוכל לעשות מעבר בסופר להשלמת חוסרים ובזה לסגור את ההכנות.

מסיבת יומולדת לאלה זו מסיבה. הגברת דואגת לאירגון, מסדרת את הכסאות, רצה מאחד לשני ובסיכום עושה הרבה בלגן. אפילו העובדה שבאמצע הצהריים של יולי-אוגוסט המרפסת לוהטת, לא הפריעה לחגיגה. אולי זה הוריד קצת מקום לכלבים לשחק. את היומולדת המשכנו אחרי שכלת השמחה עזבה, סתם כי יכלנו. שביט כבר הגיע למצב זומבי פלוס, אפילו יובל המבולבל הרדים אותו. שירלי עשתה לו מקלחת זריזה, שלחה אותו אלי למטרות חיתול וקיבלה אותו חזרה להשלמת הפאזל. אחרי פאזל הוא נפל למיטה, לפני שהגענו לספה הוא כבר ישן.

בשביל הפינלה של ימי ההולדת היה ניתוח. בשעה 4 לפנות בוקר קמנו. במצב רגיל רק שירלי קמה בשעות האלו, גם אלה וגם שביט לא חושבים שצריך באמת להתעורר בשעה בה הציפורים נוחרות על העצים. שביט הוער אחרון, לקח פאזל והרכיב אותו. בסיום ההרכבה, נסענו לניתוח.

הגענו, נרשמנו, עשינו את כל הבירורים ואז צריך ללבוש פיג׳מה. שביט היה מוכן להוריד את הבגדים ללא בעייה. גם החלפת החיתול עברה חלק, הבלגן התחיל בחולצת הפיג׳מה. הצעקות אותן הוא עשה גרמו למרדים לשאול האם המימון מספק או שנזדקק למנה כפולה.

בפועל, שביט הורדם בקלות, הוער בקלות, הסתכל סביב וחזר לישון. אחרי שינה של שעה בחדר ההתאוששות החליטו לבדוק את מצבו, הוא פקח עיניים, שתה מים ונסע למחלקת ילדים לאכול גלידה. מעט אחרי הגלידה הוא נרדם שוב, קצת נע לפה, קצת לשם ובסוף ישן ליד הדובי.

לאחר עוד מספר שעות, אחרי שנזכרנו בבלונדי שצריכה לצאת מהבית, נסעתי לבית. שביט התעורר כשהייתי בהלוך. הוא אכל גלידה נוספת, שתה מים וחזר לישון. כשחזרתי הוא עדיין ישן. לפחות הפעם זה לקח דקות עד שהוא התעורר, קם והודיע ״מים״. אחרי המים הגיעה הבקשה לגלידה שהוחלפה במעדן. את המעדן הוא אכל לבד, אני רק דאגתי למגבת עליו - שלא יתלכלך כי החלפת בגדים כרוכה במשא ומתן לגבי כל פיסת לבוש וכפתור.

את האישור לקחת אותו הביתה קיבלנו בצורה הבאה:

״איפה הוא?״

״שם, נוסע במכונית צעצוע.״

״אה!?! הוא אכל אחרי שהוא  הקיא?״

״הוא לא הקיא, הוא אכל רק גלידה ושתה...״

בשלב הזה קיבלנו את כל האישורים ללכת, כולל האישור משביט שהדובי יכול ללכת. עד הרכב כבר הבנו שניתוח ועייפות לא יעצרו את שביט מלחולל מהומה, מקסימום זה יאט את הקצב.

לעת ערב, מעט אחרי ששביט הלך לישון בפעם השנייה, אלה חזרה. תוך חצי דקה גם שביט הופיע, למרות שהוא רצה לישון, אחרי כמה הסברים עדינים - שביט סיים במיטה, אלה ליד חצי סטייק, אני ליד סטייק וחצי ושירלי ליד צלחת ריקה ודברים שנגנבו מארנבת. 

ארוחת ערב לא ברורה לסיום יום הפוך.