אלה התרגשה לקראת היומולדת בגן כאילו שהיא מתחתנת. היא התרגשה עד כדי כך שאפילו שביט זכר את היומולדת שלה. בפועל היא ברחה לנו בבוקר לתוך הגן, משאירה מאחור שביט מהסס. כששביט הגיע לגן שלו, התבררה הצרה, הוא רוצה להגיע ליומולדת של אלה. בסיכום ברחתי מהגן, מאחורי הגננת מחזיקה בו בכל כוחה. שביט כבר מוכר מספיק לכולנו.
ביום שבת, יומולדת בבית. אלה ניסתה להתגנדר בשמלה תוך שימוש בהכרזה ״קר לי״. בהתחשב בהיכרות עמה, זה משפט שהיא מוציאה רק בשני מצבים:
כשהמים במקלחת קרים.
כשהיא רוצה ללבוש בגד כלשהו.
זה לא היה בזמן המקלחת, כך שברור שזה היה שקר. בנוסף, שביט לא התלונן על קור, כך שלא היה קר. שביט ידוע בתור הילד שקר לו. שביט באותו זמן נלחם בלבישת התחתונים, לגבי המכנסיים - יש סבים ורק בעזרתם הוא ובעזרת אלה הם סיימו עליו.
אז למה לאלה קר? כי היא קיבלה אישור ללבוש ליומולדת שמלה שהיא מאוד אוהבת. היא מספיק אוהבת את השמלה הזו ע״מ לא למדוד מיד שמלות אחרות, לפחות בחלק מהמקרים.
הפעם מצאנו את עצמנו מסודרים. יש לנו בית אמיתי, כזה שאפשר לארח בו ואפילו בלי מאמץ מיוחד מצדנו. נדרשה רק קניית מצרכים לעוגה, קניית ״בשרים״ (גם פטריות זה בשר) וארגון מה מביא מי. בפועל, הבית מספיק מאורגן בכדי שנוכל לעשות מעבר בסופר להשלמת חוסרים ובזה לסגור את ההכנות.
מסיבת יומולדת לאלה זו מסיבה. הגברת דואגת לאירגון, מסדרת את הכסאות, רצה מאחד לשני ובסיכום עושה הרבה בלגן. אפילו העובדה שבאמצע הצהריים של יולי-אוגוסט המרפסת לוהטת, לא הפריעה לחגיגה. אולי זה הוריד קצת מקום לכלבים לשחק. את היומולדת המשכנו אחרי שכלת השמחה עזבה, סתם כי יכלנו. שביט כבר הגיע למצב זומבי פלוס, אפילו יובל המבולבל הרדים אותו. שירלי עשתה לו מקלחת זריזה, שלחה אותו אלי למטרות חיתול וקיבלה אותו חזרה להשלמת הפאזל. אחרי פאזל הוא נפל למיטה, לפני שהגענו לספה הוא כבר ישן.
בשביל הפינלה של ימי ההולדת היה ניתוח. בשעה 4 לפנות בוקר קמנו. במצב רגיל רק שירלי קמה בשעות האלו, גם אלה וגם שביט לא חושבים שצריך באמת להתעורר בשעה בה הציפורים נוחרות על העצים. שביט הוער אחרון, לקח פאזל והרכיב אותו. בסיום ההרכבה, נסענו לניתוח.
הגענו, נרשמנו, עשינו את כל הבירורים ואז צריך ללבוש פיג׳מה. שביט היה מוכן להוריד את הבגדים ללא בעייה. גם החלפת החיתול עברה חלק, הבלגן התחיל בחולצת הפיג׳מה. הצעקות אותן הוא עשה גרמו למרדים לשאול האם המימון מספק או שנזדקק למנה כפולה.
בפועל, שביט הורדם בקלות, הוער בקלות, הסתכל סביב וחזר לישון. אחרי שינה של שעה בחדר ההתאוששות החליטו לבדוק את מצבו, הוא פקח עיניים, שתה מים ונסע למחלקת ילדים לאכול גלידה. מעט אחרי הגלידה הוא נרדם שוב, קצת נע לפה, קצת לשם ובסוף ישן ליד הדובי.
לאחר עוד מספר שעות, אחרי שנזכרנו בבלונדי שצריכה לצאת מהבית, נסעתי לבית. שביט התעורר כשהייתי בהלוך. הוא אכל גלידה נוספת, שתה מים וחזר לישון. כשחזרתי הוא עדיין ישן. לפחות הפעם זה לקח דקות עד שהוא התעורר, קם והודיע ״מים״. אחרי המים הגיעה הבקשה לגלידה שהוחלפה במעדן. את המעדן הוא אכל לבד, אני רק דאגתי למגבת עליו - שלא יתלכלך כי החלפת בגדים כרוכה במשא ומתן לגבי כל פיסת לבוש וכפתור.
את האישור לקחת אותו הביתה קיבלנו בצורה הבאה:
״איפה הוא?״
״שם, נוסע במכונית צעצוע.״
״אה!?! הוא אכל אחרי שהוא הקיא?״
״הוא לא הקיא, הוא אכל רק גלידה ושתה...״
בשלב הזה קיבלנו את כל האישורים ללכת, כולל האישור משביט שהדובי יכול ללכת. עד הרכב כבר הבנו שניתוח ועייפות לא יעצרו את שביט מלחולל מהומה, מקסימום זה יאט את הקצב.
לעת ערב, מעט אחרי ששביט הלך לישון בפעם השנייה, אלה חזרה. תוך חצי דקה גם שביט הופיע, למרות שהוא רצה לישון, אחרי כמה הסברים עדינים - שביט סיים במיטה, אלה ליד חצי סטייק, אני ליד סטייק וחצי ושירלי ליד צלחת ריקה ודברים שנגנבו מארנבת.
ארוחת ערב לא ברורה לסיום יום הפוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה