שינויים בילתי-מורגשים

אחרי שבוע מחלה בו לא היה ברור מה יותר גרוע המחלה או הטיפול, חזרתי לחיים. יום שישי, לאחר האינהלציה האחרונה, לאחר הוצאת הילדים מהגן, לאחר שנת הצהריים שלהם ואפילו לאחר ארוחת הארבע שלהם. כמו בכל שישי, נסיעה לסבים. אלה מתלהבת, היא כבר מבינה מה זה סבים (אנשים שניתן לסובב על האצבע הקטנה בעזרת חיוך ורבע משפט) ומנסה להסביר לשביט.
בלי תשומת לב מיוחדת אמרתי לאלה: "יאללה זזים". מתברר שזה המשפט לו היא חיכתה. הדלת נפתחה תוך שתי שניות (מנעול פרפר כבר לא רלוונטי נגדה) ולכיוון המעלית דוהרים שני ילדים.
כל נורות האזעקה שנדלקות, אינן מספקות ע"מ להסביר את המצב. שביט עדיין לא הולך, הוא רק בכיוון. למען האמת, אנחנו בשלב שמתלבטים מתי לקנות לבחור נעליים. האם צריך בעוד שבוע או שמא בעוד שבועיים. בכל מקרה, שביט לא הולך ממש, הוא זוחל במהירות לכיוון המעלית. אלה, "הבוגרת האחראית" (מטעם עצמה), מדריכה אותו.
המחזה שנגלה לעיני השכנים היה מבדר. שני הילדים צובאים על המעלית הסגורה, אלה מנסה לקרוא לה בעזרת מתג התאורה. למזלנו, הכפתור של המעלית הוא עדיין מחוץ להישג ידה של אלה, ללא שימוש בכסא / שולחן / שרפרף / סתם עובר אורח אותו ניתן להפוך להדום. אפילו אני, תוך ריצה אליהם ע"מ לתפוס אותם לפני ביצוע שטות רצינית, הייתי משועשע מהתמונה.
זה לא נמשך הרבה זמן, הילדים בכל זאת רוצים לנסוע לסבים. אבל לי זה הוכיח, שבוע אחד והם גדלים - המון.
זה נכון שכל השבוע האחרון הייתי בבית. זה גם נכון שבכל יום הגעתי לגן, גם בבוקר וגם בערב. זה אפילו נכון שראיתי את שביט הולך מספר צעדים ללא ידיים. האמת, עדיין לא ראיתי אותו הולך ללא חיוך. למרות כל מה שראיתי השבוע, לראות אותו יוצא מהבית בהתלהבות, היה לי חידוש.
הילד הקטן גדל, טוב לא לגודל של מבוגר, אבל לגובה שמאפשר לפתוח דלת. רק זה עוד חסר לנו, שיפתח דלתות בבית. גם בלי זה הוא מגיע לכל מקום שאסור לו, עוד יכולת ואין לנו מקומות מסתור יותר. גם ככה האחות שלו מהווה גיס חמישי (ועושה רעש גם בשביל הגיס הראשון, השני, השלישי והשישי - הרביעי בחופש), פותחת דלתות וקוראת לו לעזור להשמיד חפצים מיותרים.
דברים מסוג סביבון (שיישארו עד פורים), מגבונים, ניירות וכלי מטבח שבירים שמטיילים אל הכיור או מהמגירה. אלה עד עכשיו שברה צלחת אחת בלבד, גם זה בגלל ששירלי אמרה לה לעזוב אותה. שביט, לעומת זאת, בעל פוטנציאל נזק אדיר. הוא לוקח דברים ודופק איתם. ניחוש קטן, מה יקרה כאשר זו תהיה כוס קפה?
זהו לכרגע. עכשיו רק נשאר לדאוג ל"משהו" לפי אלה. זה הקוד לנקניק אותו טורפים בסוף הארוחה. להבדיל מ"אחד" שזה ממתק בסוף הארוחה אצל הסבים או "גלידה" שזה הכינוי הגורף לכל הקינוחים בחדר-האוכל הקיבוצי.
אצל שביט זה עדיין בלי מילים, אבל הידיים שמושטות קדימה אינן נותנות מקום לפרשנות. הוא יודע מה הוא רוצה: סטייק, או לכל הפחות נקניק איכותי.

שפן על ספידים

כמעט אמצע הלילה ועכשיו אני מספיק רגוע בכדי לכתוב. בערך מספיק רגוע, בכל זאת, הברכיים עדיין קופצות כל הזמן. גם המשפטים קצרים - קשה להתרכז.
למען הסדר הטוב, פה נגמרה יכולת הריכוז שלי. ההמשך נכתב לאחר מעשה:)

זו החוויה של האינהלציה הראשונה שלי.
החוויה ה"ידידותית" הזו המשיכה גם ביום לאחר מכן, פעמיים. ביום השלישי זה כבר היה מעצבן, נסיון אומלל לקפוץ מתוך עייפות נוראית. ביום הרביעי - זומבי.

בין האינהלציות נדחפו להם ביקור אצל הרופאה (להלן הגורם לאינהלציות), צילום חזה ואיכשהו, לא ברור למה, יש לי ביד הפנייה לבדיקת דם של גיל 35. יותר משמפתיע אותי הגיל שלי, הוא מפתיע את מי שיושב מולי. להוסיף חטא על פשע, זה הכי נחמד כשזה סוכן מכירות, כשיצורים כאלה מופתעים הכל יכול לקרות.
בסיכום התברר לי שיש לי משהו מדבק, אבל זה לא דלקת ריאות ולכן שתקתי. מה שאני לא בטוח לגביו זה האם זו מחלה או שזה סוג חדש של עונש. שירלי, לאחר שהתברר שזו אינה דלקת-ריאות, הודיעה לי חגיגית שחוץ מלהביא ילדים מ/אל הגן (5 דקות נסיעה עם רוח נגדית חזקה) אני בבית. ליתר ביטחון, על מנת למנוע מרעיונות טובים לצאת לפועל, הקניות ייעשו באינטרנט.
התברר לי שלעשות קניות באינטרנט (אצל החברים של שירלי) זה לא קשה. למען האמת, הדברים הגיעו הביתה בצורה יותר טובה מכשאני הולך לקניות וזה בלי לדבר על העובדה שהדג הקפוא אפילו לא התחיל להפשיר. בנוסף, לא היו דברים ברשימה שלא נמצאו. הטענות הן: חסרה האפשרות לבחור מוצרים מיוחדים שאינם מגיעים תמיד וחסרה האפשרות לטעום לפני ההחלטה. לסיכום, כנראה שנאמץ את השיטה, למרות החסרונות הבולטים.

קצת לפני עוד אינהלציה, הרצה של פול-גז-בניוטרל, אני מסיים כתיבה של בלוג זה. ברקע רעשים של מרק מתבשל לאיטו (הריח מבחינתי עדיין לא רלונטי), תיכף הם יבלעו בזמזום הטורדני של האינהלציה. בתקווה לעבור את האינהלציות בשלום ולא להתראות.

עכשיו נשאר לי לקבל אישור שאני בריא משירלי, לפי הרופאה מצבי תקין.

חנוכה - או מה נשתנה הלילה הזה

כמו בכל שנה חנוכה נפתח בסופגניה. אהה, ועוד אחת, ועוד איזה שתיים לאיזון, ו... ואז מגיע הנר הראשון (של חנוכה...), כמה ברכות לא רציניות על הנרות ושוב אוכל.
יומיים לתוך חנוכה כבר ברור לנו לחלוטין, זה החג של השרברבים. סתימות בצנרת הביוב של הבית וסתימות בצנרת הביוב של הגוף, אבל בכל מקרה סתימות. בצורה לא מובנת, זה לא מפריע לי לקחת דגימה מכל סוג סופגניה שיש באזור.
כידוע, אסור לחמם סופגניות במיקרו. הסיבה, הריבה רותחת. כמובן שלכולם זה ידוע מנסיון שבוצע לאחרונה אתמול (או לפני פחות זמן) והם "רק לקחו את הסופגניה".
אחרי מספר לא מבוטל של דגימות (אני לא בטוח אם של סופגניות או אסלות) אני יכול להגיד בודאות: היוונים נצחו.
החשמונאים אמנם סילקו את אנטיוכוס, אבל אנחנו עדיין משלמים את המחיר. 8 ימים בשנה לאכול בתאוותנות לא מבוטלת מוצרים שגורמים לכל דיאטנית (למעט אם היא גם עו"ד) להתקף לב. זה עוד לפני זמן השריפה היומית: נסיון להדליק נרות בחנוכיה תוך הרחקת ילדים מהגפרורים וכלב מהילדים והגפרורים.
היוונים כבר לפני 2000 שנה לא זכרו את המפלה. הם ויתרו על ארוחות האבל המסורתיות עוד הרבה לפני-כן. אולי לפעמים הם מרימים כוס אוזו לזכרו של יהודה המכבי. ההוא ששחרר אותם מעולו של אנטיוכוס, גם הם סבלו ממנו. בכל מקרה זה לא יותר מפעם בשנה.
היהודים, שמאז הספיקו ללכת לגלות ולחזור, עדיין דואגים לאזכור השנתי. להבדיל מפסח, סוכות, שבועות ואפילו פורים וטו בשבט, אין שום הודעה בכתב בתנך על חנוכה. להבדיל מכמה מועדים אחרים, זה נמשך יותר מ"יום האבל השנתי" לתזכור. בחנוכה יש 8 ימים להתעללות בבני-משפחתך הקרובים ע"י שימוש בנשק לא קונבנציונלי. זה כמעט כמו לשלוח אנשים לאכול רק במק-דוגלנד (זו לא שגיאת כתיב, באמת הטעם שם הוא של כלב טחון) את כל הארוחות שלהם.
אם לפלסטינאים היה רצון להשמיד את ישראל, הם היו מחלקים רכבים ופותחים בורגריות בכל הארץ. כל ישראלי שתקוע בפקק היה דואג לתקוע חתול-משומן-היטב לקיבתו ותוך פחות מעשור לא יהיו יותר ישראלים בישראל.

עוד טלפון

צלצול של הטלפון באמצע יום עבודה. השעה שעת צהריים - אחרי הארוחה. הטלפון עדיין עם סוללה מלאה (הוא מראה ככה גם בשנייה לפני שהוא נכבה) והמספר לא מוכר, רצף הספרות שמתחיל ב-0 ונגמר בטריקה עצבנית.
עניתי. נכון להגיד: "עניתי - טעיתי". זו הייתה שיחת שיווק גרידא.
להבדיל משיחות השיווק הרגילות, מבצע של 1 חינם על יותר מדי אחרים / מחיר הוגן / פוליטיקאי שעושה דברים כמו שצריך, הפעם שיווקו לי את אלוהים. בחורה שאמורה להיות דתייה (קולה של אישה ערוותה אינו חשוב כשמדובר בכסף) בקול מעט מתנגן פונה אליי בשמי ומוודאת שזה אני. יש לה מספיק פרטים לבצע משימה זו.
אחרי שהיא וידאה את הריגת השכל הישר היא ממשיכה לעיקר, תרומה להקמת בית כנסת. נעזוב לרגע את דיני הכשרות, בכל זאת זו תרומה. אם לתרום, אז לפחות למשהו מועיל: מסעדה (לזה יש תועלת כפולה: גם אוכל וגם דילול של חתולים משוטטים) או גן משחקים או אפילו לסתם מדרכה. למה לי לתרום להאדרת שמו של מישהו שכל פועלו הוא יצירת דור של סריסים? כן, אלוהים משחק תפקיד שולי בבית-כנסת ע"ש האדמו"ר שאסר על לימודי פיזיקה.
הבחורה, תוך הבנה מלאה שיש לה עסק עם מישהו שדת היא משנית מבחינתו, המשיכה לנסות לשכנע. "יתפללו בשבילך על הקבר של...", תעזבו אותי מהקבר שלו! הדת הפכה להיות פולחן קברים. היום כשאתה חי אתה לא חשוב, רק כשאתה מת אתה בעל ערך. זה לא משנה שאתה יכול עוד לעשות הרבה, מה שחשוב הוא השלב בו אתה לא יכול לעשות יותר כלום, רק אז הופכים אותך לבעל ערך.
יש זמנים שאפילו לי לא נעים לרדת על אלוהים. מה אני אמור להגיד למישהי שמדקלמת לי טקסטים שהרב נתן לה? "טעמת חזיר?", זה אמנם יותר טעים מעוף, אבל בקר (כשלא מפשלים) יותר טעים. גם ההסבר שבשבת אני נוסע קרוב ל-100 ק"מ לא פוסל את כספי, זה כן גורם לכך שאני לא אחשב כעד.
באיזושהי מידה הרבנים הפכו את הדת למשהו מיותר. במקום להגיד "העולם משתנה, בואו נשמור את הרוח של התורה", הם אומרים: "אל תשנו את החלק הזה!"

אפשר לתמצת את זה כך:
שיחת טלפון אחת עם חזיר החדירה בי את התחושה שחזיר אוכלים, לא מדברים איתו.