שינויים בילתי-מורגשים

אחרי שבוע מחלה בו לא היה ברור מה יותר גרוע המחלה או הטיפול, חזרתי לחיים. יום שישי, לאחר האינהלציה האחרונה, לאחר הוצאת הילדים מהגן, לאחר שנת הצהריים שלהם ואפילו לאחר ארוחת הארבע שלהם. כמו בכל שישי, נסיעה לסבים. אלה מתלהבת, היא כבר מבינה מה זה סבים (אנשים שניתן לסובב על האצבע הקטנה בעזרת חיוך ורבע משפט) ומנסה להסביר לשביט.
בלי תשומת לב מיוחדת אמרתי לאלה: "יאללה זזים". מתברר שזה המשפט לו היא חיכתה. הדלת נפתחה תוך שתי שניות (מנעול פרפר כבר לא רלוונטי נגדה) ולכיוון המעלית דוהרים שני ילדים.
כל נורות האזעקה שנדלקות, אינן מספקות ע"מ להסביר את המצב. שביט עדיין לא הולך, הוא רק בכיוון. למען האמת, אנחנו בשלב שמתלבטים מתי לקנות לבחור נעליים. האם צריך בעוד שבוע או שמא בעוד שבועיים. בכל מקרה, שביט לא הולך ממש, הוא זוחל במהירות לכיוון המעלית. אלה, "הבוגרת האחראית" (מטעם עצמה), מדריכה אותו.
המחזה שנגלה לעיני השכנים היה מבדר. שני הילדים צובאים על המעלית הסגורה, אלה מנסה לקרוא לה בעזרת מתג התאורה. למזלנו, הכפתור של המעלית הוא עדיין מחוץ להישג ידה של אלה, ללא שימוש בכסא / שולחן / שרפרף / סתם עובר אורח אותו ניתן להפוך להדום. אפילו אני, תוך ריצה אליהם ע"מ לתפוס אותם לפני ביצוע שטות רצינית, הייתי משועשע מהתמונה.
זה לא נמשך הרבה זמן, הילדים בכל זאת רוצים לנסוע לסבים. אבל לי זה הוכיח, שבוע אחד והם גדלים - המון.
זה נכון שכל השבוע האחרון הייתי בבית. זה גם נכון שבכל יום הגעתי לגן, גם בבוקר וגם בערב. זה אפילו נכון שראיתי את שביט הולך מספר צעדים ללא ידיים. האמת, עדיין לא ראיתי אותו הולך ללא חיוך. למרות כל מה שראיתי השבוע, לראות אותו יוצא מהבית בהתלהבות, היה לי חידוש.
הילד הקטן גדל, טוב לא לגודל של מבוגר, אבל לגובה שמאפשר לפתוח דלת. רק זה עוד חסר לנו, שיפתח דלתות בבית. גם בלי זה הוא מגיע לכל מקום שאסור לו, עוד יכולת ואין לנו מקומות מסתור יותר. גם ככה האחות שלו מהווה גיס חמישי (ועושה רעש גם בשביל הגיס הראשון, השני, השלישי והשישי - הרביעי בחופש), פותחת דלתות וקוראת לו לעזור להשמיד חפצים מיותרים.
דברים מסוג סביבון (שיישארו עד פורים), מגבונים, ניירות וכלי מטבח שבירים שמטיילים אל הכיור או מהמגירה. אלה עד עכשיו שברה צלחת אחת בלבד, גם זה בגלל ששירלי אמרה לה לעזוב אותה. שביט, לעומת זאת, בעל פוטנציאל נזק אדיר. הוא לוקח דברים ודופק איתם. ניחוש קטן, מה יקרה כאשר זו תהיה כוס קפה?
זהו לכרגע. עכשיו רק נשאר לדאוג ל"משהו" לפי אלה. זה הקוד לנקניק אותו טורפים בסוף הארוחה. להבדיל מ"אחד" שזה ממתק בסוף הארוחה אצל הסבים או "גלידה" שזה הכינוי הגורף לכל הקינוחים בחדר-האוכל הקיבוצי.
אצל שביט זה עדיין בלי מילים, אבל הידיים שמושטות קדימה אינן נותנות מקום לפרשנות. הוא יודע מה הוא רוצה: סטייק, או לכל הפחות נקניק איכותי.