שינויים בילתי-מורגשים

אחרי שבוע מחלה בו לא היה ברור מה יותר גרוע המחלה או הטיפול, חזרתי לחיים. יום שישי, לאחר האינהלציה האחרונה, לאחר הוצאת הילדים מהגן, לאחר שנת הצהריים שלהם ואפילו לאחר ארוחת הארבע שלהם. כמו בכל שישי, נסיעה לסבים. אלה מתלהבת, היא כבר מבינה מה זה סבים (אנשים שניתן לסובב על האצבע הקטנה בעזרת חיוך ורבע משפט) ומנסה להסביר לשביט.
בלי תשומת לב מיוחדת אמרתי לאלה: "יאללה זזים". מתברר שזה המשפט לו היא חיכתה. הדלת נפתחה תוך שתי שניות (מנעול פרפר כבר לא רלוונטי נגדה) ולכיוון המעלית דוהרים שני ילדים.
כל נורות האזעקה שנדלקות, אינן מספקות ע"מ להסביר את המצב. שביט עדיין לא הולך, הוא רק בכיוון. למען האמת, אנחנו בשלב שמתלבטים מתי לקנות לבחור נעליים. האם צריך בעוד שבוע או שמא בעוד שבועיים. בכל מקרה, שביט לא הולך ממש, הוא זוחל במהירות לכיוון המעלית. אלה, "הבוגרת האחראית" (מטעם עצמה), מדריכה אותו.
המחזה שנגלה לעיני השכנים היה מבדר. שני הילדים צובאים על המעלית הסגורה, אלה מנסה לקרוא לה בעזרת מתג התאורה. למזלנו, הכפתור של המעלית הוא עדיין מחוץ להישג ידה של אלה, ללא שימוש בכסא / שולחן / שרפרף / סתם עובר אורח אותו ניתן להפוך להדום. אפילו אני, תוך ריצה אליהם ע"מ לתפוס אותם לפני ביצוע שטות רצינית, הייתי משועשע מהתמונה.
זה לא נמשך הרבה זמן, הילדים בכל זאת רוצים לנסוע לסבים. אבל לי זה הוכיח, שבוע אחד והם גדלים - המון.
זה נכון שכל השבוע האחרון הייתי בבית. זה גם נכון שבכל יום הגעתי לגן, גם בבוקר וגם בערב. זה אפילו נכון שראיתי את שביט הולך מספר צעדים ללא ידיים. האמת, עדיין לא ראיתי אותו הולך ללא חיוך. למרות כל מה שראיתי השבוע, לראות אותו יוצא מהבית בהתלהבות, היה לי חידוש.
הילד הקטן גדל, טוב לא לגודל של מבוגר, אבל לגובה שמאפשר לפתוח דלת. רק זה עוד חסר לנו, שיפתח דלתות בבית. גם בלי זה הוא מגיע לכל מקום שאסור לו, עוד יכולת ואין לנו מקומות מסתור יותר. גם ככה האחות שלו מהווה גיס חמישי (ועושה רעש גם בשביל הגיס הראשון, השני, השלישי והשישי - הרביעי בחופש), פותחת דלתות וקוראת לו לעזור להשמיד חפצים מיותרים.
דברים מסוג סביבון (שיישארו עד פורים), מגבונים, ניירות וכלי מטבח שבירים שמטיילים אל הכיור או מהמגירה. אלה עד עכשיו שברה צלחת אחת בלבד, גם זה בגלל ששירלי אמרה לה לעזוב אותה. שביט, לעומת זאת, בעל פוטנציאל נזק אדיר. הוא לוקח דברים ודופק איתם. ניחוש קטן, מה יקרה כאשר זו תהיה כוס קפה?
זהו לכרגע. עכשיו רק נשאר לדאוג ל"משהו" לפי אלה. זה הקוד לנקניק אותו טורפים בסוף הארוחה. להבדיל מ"אחד" שזה ממתק בסוף הארוחה אצל הסבים או "גלידה" שזה הכינוי הגורף לכל הקינוחים בחדר-האוכל הקיבוצי.
אצל שביט זה עדיין בלי מילים, אבל הידיים שמושטות קדימה אינן נותנות מקום לפרשנות. הוא יודע מה הוא רוצה: סטייק, או לכל הפחות נקניק איכותי.

שפן על ספידים

כמעט אמצע הלילה ועכשיו אני מספיק רגוע בכדי לכתוב. בערך מספיק רגוע, בכל זאת, הברכיים עדיין קופצות כל הזמן. גם המשפטים קצרים - קשה להתרכז.
למען הסדר הטוב, פה נגמרה יכולת הריכוז שלי. ההמשך נכתב לאחר מעשה:)

זו החוויה של האינהלציה הראשונה שלי.
החוויה ה"ידידותית" הזו המשיכה גם ביום לאחר מכן, פעמיים. ביום השלישי זה כבר היה מעצבן, נסיון אומלל לקפוץ מתוך עייפות נוראית. ביום הרביעי - זומבי.

בין האינהלציות נדחפו להם ביקור אצל הרופאה (להלן הגורם לאינהלציות), צילום חזה ואיכשהו, לא ברור למה, יש לי ביד הפנייה לבדיקת דם של גיל 35. יותר משמפתיע אותי הגיל שלי, הוא מפתיע את מי שיושב מולי. להוסיף חטא על פשע, זה הכי נחמד כשזה סוכן מכירות, כשיצורים כאלה מופתעים הכל יכול לקרות.
בסיכום התברר לי שיש לי משהו מדבק, אבל זה לא דלקת ריאות ולכן שתקתי. מה שאני לא בטוח לגביו זה האם זו מחלה או שזה סוג חדש של עונש. שירלי, לאחר שהתברר שזו אינה דלקת-ריאות, הודיעה לי חגיגית שחוץ מלהביא ילדים מ/אל הגן (5 דקות נסיעה עם רוח נגדית חזקה) אני בבית. ליתר ביטחון, על מנת למנוע מרעיונות טובים לצאת לפועל, הקניות ייעשו באינטרנט.
התברר לי שלעשות קניות באינטרנט (אצל החברים של שירלי) זה לא קשה. למען האמת, הדברים הגיעו הביתה בצורה יותר טובה מכשאני הולך לקניות וזה בלי לדבר על העובדה שהדג הקפוא אפילו לא התחיל להפשיר. בנוסף, לא היו דברים ברשימה שלא נמצאו. הטענות הן: חסרה האפשרות לבחור מוצרים מיוחדים שאינם מגיעים תמיד וחסרה האפשרות לטעום לפני ההחלטה. לסיכום, כנראה שנאמץ את השיטה, למרות החסרונות הבולטים.

קצת לפני עוד אינהלציה, הרצה של פול-גז-בניוטרל, אני מסיים כתיבה של בלוג זה. ברקע רעשים של מרק מתבשל לאיטו (הריח מבחינתי עדיין לא רלונטי), תיכף הם יבלעו בזמזום הטורדני של האינהלציה. בתקווה לעבור את האינהלציות בשלום ולא להתראות.

עכשיו נשאר לי לקבל אישור שאני בריא משירלי, לפי הרופאה מצבי תקין.

חנוכה - או מה נשתנה הלילה הזה

כמו בכל שנה חנוכה נפתח בסופגניה. אהה, ועוד אחת, ועוד איזה שתיים לאיזון, ו... ואז מגיע הנר הראשון (של חנוכה...), כמה ברכות לא רציניות על הנרות ושוב אוכל.
יומיים לתוך חנוכה כבר ברור לנו לחלוטין, זה החג של השרברבים. סתימות בצנרת הביוב של הבית וסתימות בצנרת הביוב של הגוף, אבל בכל מקרה סתימות. בצורה לא מובנת, זה לא מפריע לי לקחת דגימה מכל סוג סופגניה שיש באזור.
כידוע, אסור לחמם סופגניות במיקרו. הסיבה, הריבה רותחת. כמובן שלכולם זה ידוע מנסיון שבוצע לאחרונה אתמול (או לפני פחות זמן) והם "רק לקחו את הסופגניה".
אחרי מספר לא מבוטל של דגימות (אני לא בטוח אם של סופגניות או אסלות) אני יכול להגיד בודאות: היוונים נצחו.
החשמונאים אמנם סילקו את אנטיוכוס, אבל אנחנו עדיין משלמים את המחיר. 8 ימים בשנה לאכול בתאוותנות לא מבוטלת מוצרים שגורמים לכל דיאטנית (למעט אם היא גם עו"ד) להתקף לב. זה עוד לפני זמן השריפה היומית: נסיון להדליק נרות בחנוכיה תוך הרחקת ילדים מהגפרורים וכלב מהילדים והגפרורים.
היוונים כבר לפני 2000 שנה לא זכרו את המפלה. הם ויתרו על ארוחות האבל המסורתיות עוד הרבה לפני-כן. אולי לפעמים הם מרימים כוס אוזו לזכרו של יהודה המכבי. ההוא ששחרר אותם מעולו של אנטיוכוס, גם הם סבלו ממנו. בכל מקרה זה לא יותר מפעם בשנה.
היהודים, שמאז הספיקו ללכת לגלות ולחזור, עדיין דואגים לאזכור השנתי. להבדיל מפסח, סוכות, שבועות ואפילו פורים וטו בשבט, אין שום הודעה בכתב בתנך על חנוכה. להבדיל מכמה מועדים אחרים, זה נמשך יותר מ"יום האבל השנתי" לתזכור. בחנוכה יש 8 ימים להתעללות בבני-משפחתך הקרובים ע"י שימוש בנשק לא קונבנציונלי. זה כמעט כמו לשלוח אנשים לאכול רק במק-דוגלנד (זו לא שגיאת כתיב, באמת הטעם שם הוא של כלב טחון) את כל הארוחות שלהם.
אם לפלסטינאים היה רצון להשמיד את ישראל, הם היו מחלקים רכבים ופותחים בורגריות בכל הארץ. כל ישראלי שתקוע בפקק היה דואג לתקוע חתול-משומן-היטב לקיבתו ותוך פחות מעשור לא יהיו יותר ישראלים בישראל.

עוד טלפון

צלצול של הטלפון באמצע יום עבודה. השעה שעת צהריים - אחרי הארוחה. הטלפון עדיין עם סוללה מלאה (הוא מראה ככה גם בשנייה לפני שהוא נכבה) והמספר לא מוכר, רצף הספרות שמתחיל ב-0 ונגמר בטריקה עצבנית.
עניתי. נכון להגיד: "עניתי - טעיתי". זו הייתה שיחת שיווק גרידא.
להבדיל משיחות השיווק הרגילות, מבצע של 1 חינם על יותר מדי אחרים / מחיר הוגן / פוליטיקאי שעושה דברים כמו שצריך, הפעם שיווקו לי את אלוהים. בחורה שאמורה להיות דתייה (קולה של אישה ערוותה אינו חשוב כשמדובר בכסף) בקול מעט מתנגן פונה אליי בשמי ומוודאת שזה אני. יש לה מספיק פרטים לבצע משימה זו.
אחרי שהיא וידאה את הריגת השכל הישר היא ממשיכה לעיקר, תרומה להקמת בית כנסת. נעזוב לרגע את דיני הכשרות, בכל זאת זו תרומה. אם לתרום, אז לפחות למשהו מועיל: מסעדה (לזה יש תועלת כפולה: גם אוכל וגם דילול של חתולים משוטטים) או גן משחקים או אפילו לסתם מדרכה. למה לי לתרום להאדרת שמו של מישהו שכל פועלו הוא יצירת דור של סריסים? כן, אלוהים משחק תפקיד שולי בבית-כנסת ע"ש האדמו"ר שאסר על לימודי פיזיקה.
הבחורה, תוך הבנה מלאה שיש לה עסק עם מישהו שדת היא משנית מבחינתו, המשיכה לנסות לשכנע. "יתפללו בשבילך על הקבר של...", תעזבו אותי מהקבר שלו! הדת הפכה להיות פולחן קברים. היום כשאתה חי אתה לא חשוב, רק כשאתה מת אתה בעל ערך. זה לא משנה שאתה יכול עוד לעשות הרבה, מה שחשוב הוא השלב בו אתה לא יכול לעשות יותר כלום, רק אז הופכים אותך לבעל ערך.
יש זמנים שאפילו לי לא נעים לרדת על אלוהים. מה אני אמור להגיד למישהי שמדקלמת לי טקסטים שהרב נתן לה? "טעמת חזיר?", זה אמנם יותר טעים מעוף, אבל בקר (כשלא מפשלים) יותר טעים. גם ההסבר שבשבת אני נוסע קרוב ל-100 ק"מ לא פוסל את כספי, זה כן גורם לכך שאני לא אחשב כעד.
באיזושהי מידה הרבנים הפכו את הדת למשהו מיותר. במקום להגיד "העולם משתנה, בואו נשמור את הרוח של התורה", הם אומרים: "אל תשנו את החלק הזה!"

אפשר לתמצת את זה כך:
שיחת טלפון אחת עם חזיר החדירה בי את התחושה שחזיר אוכלים, לא מדברים איתו.

על טילים שהיו

דייייייייי!
נמאס ממלחמת הבחירות של ביבי.
לפעמים, בכל פעם שפותחים רדיו או טלוויזיה, נדמה שהמלחמה הזו היא הצגה. כתבים באדרנלין גבוה מברברים שטויות, פוליטיקאים דרג ז' רצים מאולפן לאולפן ומשווים למי יש יותר ביצים (ופחות שכל) ומעל לכל רובצים ימי שידור מיוחדים.
רק חבל שבתוך ההמולה הזאת נשכחים האזרחים. כן, האזרחים, אלו שרצים לתפוס מחסה עם הישמע ה"צבע אדום". גם אלו שנהרגו ונפצעו מהטילים והפיגועים, אלו האנשים שבאמת הפסידו במלחמה הזו.
זה מוזר להגיד, אבל המלחמה הזו דווקא גורמת לי להבין כמה המחאה החברתית חשובה. החשיבות שלה היא בריקון האורוות מהסוסים שהתנחלו בהן. פוליטיקאים משופשפים נוסח ביבי ושות' רועדים מפני הניקוי, בצדק, הרי הם אלו שהביאו לשם את הלכלוך מלחתחילה. אבל לא בכדי ביבי נחשב לקוסם, במחי עט אחד, עם ישראל במלחמה.
במלחמה כמו במלחמה, אין אשמים. יש אויבים ויש ידידים, אלה בתור לגיהינום ואלה בתקווה שלא יגיעו למנוחתם מוקדם מדי. בסיכום, הרבה דם ישקה את האדמה, טובה גדולה לא תצא מכך, אבל הפוליטיקה תשמר - זו המטרה הנעלה שלשמה פתחנו במלחמה.

לפני הסיום חשוב להזכיר:
אלו שנלחמים (ונהרגים) הם גם משלמי המיסים שנאנקים תחת העול. הם גם אותם אלו שנשדדים השקם וערב ע"י הממשלה בטוענות שונות והם-הם "הקטר שמוביל את המשק". לפי היחס, ביבי קרא את "חוות החיות" של אורוול. קרא, שינן, הפנים והבין שנפוליאון זכה בכל הקופה - אז הוא יהיה נפוליאון.

---

טרם הספקתי לפרסם את הפוסט (לכן הכותרת שונתה מ"טילים עליך ישראל") והגיעה הפסקת האש. מצויין! אין... מלחמה? עדיין יש. טילים? עדיין יש, טרוריסטים? עדיין יש. חמאס? עדיין יש.
בשורה התחתונה זרקנו המון כסף (סדרי גודל של מיארדי שקל) וקיבלנו כלום. אין רגיעה, כי אין גוף ריבוני שולט בעזה. אין שלום, כי את המעטים בחמאס שהבינו שצריך לדבר עם ישראל, ישראל חיסלה. דעת הקהל העולמית לא זזה במילימטר לכיוון ישראל, עזה אינה מדינה עצמאית.
הישראלים הוכיחו את היותם פראיירים. מצביאים עבור מי ששולח אותם למות בקרב או לחיות כעבד של הבנק. במקום להילחם בבעיית הכלכלה בישראל, חלוקת הנטל ושאר העניינים החברתיים, מסמאים את עינינו במקסם השווא של עזה. פתאום אין בעייה לגמור את החודש, המינוס יגדל. אין פטור גורף לכל מיני אוכלוסיות - אנחנו לא רוצים אותן. אפילו חופש הביטוי - נפגע.

ושלום על ישראל עד למלחמה הבאה (משום מה זה יהיה בימינו אנו...)

מלחמה!... שוב:(

מתברר שישראל במלחמה. זוהי מלחמה יזומה בזמן "נוח" למטרות פוליטיות.
מצד אחד החמאס, ארגון טרור שמטרתו לשלוט. הדרך של החמאס לשלוט היא תוך שימוש באויב מלכד, טכניקה ידועה ומוכחת. מולו עומד ראש-ממשלה ישראלי שהולך לבחירות בקרוב.
בצורה לא מפתיעה, לפלסטינאים יש אינטרס בבחירות בישראל. בצורה "מפתיעה" לא מעניין אותם השיקולים הכלכליים והחברתיים, גם שיקולים של דת לא משחקים תפקיד ראשי עבורם. להם יש רצון עז לא להגיע לפיתרון. לחמאס אין זכות קיום ברגע ש"הבעיה הציונית" תיעלם. פועל יוצא מזה הוא מצב החירום התמידי שבו האזור מצוי.
בצורה מפתיעה, אני לא הולך לכתוב על איך צריך לפתור את הקונפליקט. מה לעשות - זה מעניין כמו בהייה בקליפות שום במשך יום.
על מה כן אכתוב, על מה קורה בסבב הנוכחי. הסבב הקודם, מבחינתי ולא מבחינת ההיסטוריה, היה מלחמת לבנון השנייה. באותו זמן היינו עדיין לפני החתונה והילדים. מעשית זה אמר ששמענו יותר חדשות.
היום, בזמן בו יש אזעקות לנפילות בדרום, אנחנו לא יכולים אפילו להרים טלפון. שם נופלים טילים, אנחנו מתעסקים בפצצות כימיות. אם מתנהלים נכון, שזה אומר ללכת למקלט/ממ"ד כשצריך, אז זה עובר בשלום. רק צריך להישאר רגועים.
זה נשמע פשטני, אבל זה נכון. רק חבל שזה קשה ליישום... אני זוכר מה שירלי עשתה לי...

תוספת קטנה: לפי שירלי זה "הילדים", התוספת הזו גורמת לה לדאגה. לא ברור האם זו דאגה שהם פוחדים או דאגה שהם רואים אותה פוחדת ולכן הם פוחדים.

נזק האוויר שלום

אפשר להאשים את שביט, הוא עשה לנו השכמה ב-5:30, אבל זה יחטא לאמת. האמת, זו שסוקרטס כל-כך אוהב, היא יותר פשוטה. אין לנו מושג מה מזג-האויר בחוץ.
ביום שישי, עת גשם לפי ההורים והחברים, זרחה לה שמש חמימה עלינו. עד כדי כך חמה, שאת המכנסיים הארוכות אותן לבשתי בבוקר, מיהרתי להחליף בקצרות. בשעת הצהריים היה ברור, גם הילדים מבושלים - גם הם היו מוכנים לגשם. כשהגענו לבית, התברר עוד פרט קטן: הנעליים של אלה קטנות עליה.
הבעיה עם נעליים קטנות ביום שישי בצהריים ברורה, עד יום ראשון קשה לקנות נעליים חדשות. זה מכפיל את עצמו אם מוסיפים את הגשם הערטילאי שהגיע. ערטילאי, כי הוא כנראה היה, רק שלא ראינו אותו.
הנעליים הלכו לפח בשנייה שאלה סובבה את הראש. רגליים מעט פצועות סיפקו לנו תירוץ שהוא חובה. נשארו הסנדלים והנעליים של שביט.
הנעליים של שביט, זה לא בדיוק נעליים (לפחות אלו שהוא שם על כפות רגליו...), אלו גרביים מוקשחות. או בעברית, ישראבלוף-נעל. לתת אותן לאלה משול ללשרוף אותן מבלי להנות מהחום של האש. הריח, זמן מחצית החיים וההבנה של מה אנחנו רוצים מהן - הייתה כמעט זהה.
הסנדלים, אהבתה של רומי, עדיין מעלים את ריחות הגמילה. אולם זו לא ההפרעה, אפילו לא מעט, גם לא פירור. ההפרעה האמיתית היא הגודל. גם הסנדלים קטנים. אפשר לנעול אותם רק עם גרב דקה.

כך, בעוד שביט מטייל להנאתו בגרביים (חלקן מסוג "גרבי המלך החדשות") ברחבי הבתים, אלה הסתפקה בסנדלים עם גרביים דקות וידיים מעל לשלוליות החורף הרגילות.

סופש שהיה אמור להיות רטוב

ביום שישי היה גשם. אמנם רק בלילה, אבל הקרירות והרטיבות נשארו. התוצאה הייתה שאלה סוף-סוף לבשה חולצה ומכנסיים ארוכים. מה לעשות, אין שמלות ארוכות.
זה קצת מגוחך, בכל זאת אנחנו זזנו רק מעט דרומה, אבל נזק-האוויר שונה כאן. עד כמה הוא שונה, הבנו בצהריים. צלצול הטלפון (המודאג...) מאבי, בירור לגבי האם נגיע היום (אמרנו כן לפני שבוע, מתברר שזה לא מספק) ולסיום פיסת אינפורמציה זניחה: יורד כאן גשם כל היום.
בבית לא ירדה טיפה מהבוקר. בצהריים, עת התקבלה השיחה, שמש אביבית נעימה האירה את השכונה. הרטיבות היחידה שהגיעה לבגדים, הייתה כי אלה (איך לא), שפכה על עצמה מי-סבון תוך הפרחת בועות סבון. אפילו שביט, שהוכיח שלחיתולים יש קיבולת מוגבלת, לא יצר אירוע הרטבה.

רק בנסיעה לכיוון ההורים, נתקלנו בגשם. הוא התחיל בבית, טפטוף שזירז אותנו לרכב. זה המשיך בטפטוף של טיפות גדולות, מהסוג שמשגע את הווישרים. באיזור קיסריה, במקום הרגיל, זה עבר להיות גשם שמנקה מכוניות. רחיצת המכונית השנתית שלי התבצעה.

בשבת נותרו מספר שלוליות ושטיח (מסוג מרווד ובצבע דומה לזה של המרווד - אייס למי שהכיר) רטוב בתור תזכורת לגשם. לאותו שטיח מסכן, שעט שביט ברדיפה אחרי אלה. מהשעטה הלוך וחזור, בנוסף לשכשוך הבלתי-נמנע (הווה אומר לא שמתי לב בזמן) במימיו של שטיח, שביט יצא רטוב. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה יותר רטוב מחוץ לחיתול מאשר בתוכו. אצל שביט זה אומר משהו.

לסיכום הסופש, שמנו שני שעונים-מעוררים לישון מוקדם. שירלי הודיע שאנחנו נקום מוקדם מהרגיל, המציאות הודיעה שנקום מאוחר מהרגיל. איכשהו אני בסוף אהיה אשם - האישה אף-פעם לא טועה, חוץ מביום הנישואין שלה.

מחלות חדשות

אין דרך יותר טובה להתחיל את היום מטלפון מהגן. הטלפון, כמובן, היה בכדי להודיע ששביט משלשל. האמת, אנחנו לא מתרגשים משלשול של שביט. שביט, לפי הגן, משלשל גם כשהחיתול יבש. זה הגיע למצב שלא ניתן להאמין לדיווח על שלשול שלו.
הפעם היה שינוי קל, הוא גם ישנוני. לגבי חיתוליו של שביט ניטש קרב, "ישנוני" זו מילת הקוד של ללכת לרופא. אחרי הפעם בא הרופא הודיע: "הוא לא מחייך אלי אז הוא חולה..." זה כבר ברור.
הנוהל ברור, אפילו שזו פעם ראשונה. מוציאים מהגן, במזל שירלי בבית, אז הוא נשאר איתה בבית. אני חוזר לעבודה.
לא עוברות 10 דקות, יש טלפון. שוב מתקשרים מהגן, הפעם אלה משלשלת. להבדיל משביט, אלה לא עם חיתולים. התוצאות מסריחות. הנעליים והשמלה נשלחו לניקוי, את השאר העדיפו לשלוח לפח הרדיואקטיבי. לצערי ברכב אין דבר כזה, התוצרים יורחו בהקדם.
טוב, אין ברירה, חייבים וכל הבלה בלה בלה הזה. בקיצור, עוד ילד הובא מהגן לבית. שוב חזרתי לעבודה. כשנשאלתי ע"י השומר בכניסה לחניון "יש נשק?" כמעט שעניתי שיש נשק כימי בתרמילים, אבל לא נראה לי שהוא מבין עניין.
חזרתי לעבודה, התיישבתי ו- עוד טלפון. "שוב צריך לנסוע לגן," חשבתי לעצמי. רק אחרי שעניתי נזכרתי בכך שיש לי רק שני דרדקים, מה שאומר שאם הבאתי כבר שניים לבית, אין סיבה לקרוא לי לגן.

כשהגעתי, מוקדם מהרגיל, הביתה, מצאתי שני ילדים רצים ואמא רצוצה. התברר שהם לא חולים מספיק ע"מ להישאר במיטה. למען האמת הם אפילו לא היו חולים מספיק בשביל לא לאכול. אפילו שהאוכל היה לפני השעה הרגילה, הם אכלו בתיאבון.
מייד לאחר האוכל (הגדרת "מייד" כוללת החלפת חיתול ובגדים), נסענו לרופא. כמו תמיד, התור של 19:30 נכנס ב-19:45. אז מתברר שהילדים לא חולים.
"מצויין, ניירות", אמרתי, ואלה בלי שום טיפה של בושה לקחה את העט ע"מ לחתום. היא כבר הספיקה להתיישב על הרופא בזמן ההסברים, להגיד שלום לכלב צעצוע ולילדים שישבו בחוץ. שביט, בהיותו רגוע, העדיף לנצל את הזמן (ואמא) למטרות נעלות יותר: לימוד טיפוס.

שמחים וטובי לב, עם שני ניירות מרופא (יד ראשונה, ללא שריטות ועולים את העליות של ירושלים) חזרנו הביתה.

רק ביום שישי, לאחר שלקחנו אותם מהגן, הבנו מה הם מתכוונים בשלשול של שביט. לגבי אלה, זה היה יותר פשוט - עבר.

ייסורי הניתוק מהוט

חברת הכבלים הוט יכולה לשגע פילים. זו המסקנה מאוסף שיחות הטלפון עמם. בעיקר בשלב בו נמאס לך ואתה מודיע על התנתקות.
זה נורא מעניין, חצי שעה לייבש אותי על הקו, להעביר מאחד לשני וחזרה, לא לבצע פעולה פשוטה, לזה יש קו. כשהודעתי להם: "טוב, אז תנתקו אותי מהטריפל." פתאום השיחה נותקה.

הכל התחיל מדרישה פשוטה, חיבור לאינטרנט. מתברר שכשארזנו, הכנתי את המודם הלא נכון לחיבור לאינטרנט. מתי התבררה הבעיה, כשהטכנאי מגיע ורואה שיש תקלה. "אז תבצעו את החיבור דרך המודם הזה," אמרתי לטכנאי של הוט. מהמשפט המסכן הזה התחיל הבלגן.
בכדי להחליף בין המודמים, צריך להחזיר את המודם להוט. אם לא רוצים, אין לי סיבה לפרוק את כל הארגזים שמחקים למעבר לדירת הקבע, צריך לשלם קנס על "אובדן". הדבר המעניין בקנס הזה, הוא העובדה שבמקרה והאובדן נמצא, לא מקבלים אותו חזרה.
אחרי שיחה עם טכנאי שדיבר עם שירות הלקוחות, החלטתי להתקשר אליהם בעצמי. בשלב הראשון, עשו ממני פורפרה במעבר משירות לקוחות לשירות הטכני. יעני, תלך-תבוא. בכל שלב בקלות השמיעו את אפשרות ה"קנס". אבל לבצע החלפה בין שני המכשירים, אף-אחד לא יכול. מי שיבצע - ישלם.
לבסוף, אחרי שטרטרו אותי כהוגן, אמרתי: "טוב, אז תנתקו אותי." מיד היא נתקה אותי, מהקו, לא מהוט. חתונה קתולית ניתן לפתוח באישור האפיפיור, חתונה עם הוט גם אלוהים לא יכול לפתוח. לפחות לפי הוט, המציאות מוכיחה אחרת.

יומיים אחרי פקס זועם, התקשר אלי נציג שירות. מתחיל לבדוק, משהו פה, משהו שם ובסיכום - חזרנו לנקודת ההתחלה, כולל ביקור נוסף של טכנאי. זה כבר הגדיש את הסאה, עוד טכנאי בשביל כלום. "זה רק רבע-שעה", "בזמן שנוח לך", רק שהתווך שמתואם הוא שעתיים, אחרי 9:00 ולפני 17:00. הוט ורצינות לא מכירים אחד את השני.
אחרי שהודעתי לו מפורשות שיינתק אותי, הוא עוד מנסה להשאיר אותי מחובר לטלוויזיה. טריק מלוכלך של איש-מכירות חלקלק, "ננתק אותך מהטלפון והאינטרנט." את הטלוויזיה לא אומרים, כדי שיהיה תירוץ להמשיך לגנוב ממני כספים.
בסיכום, הבטחה שתוך יום-עסקים יתקשרו אלי כדי לתאם ניתוק. אני כבר הולך לדאוג לחיבור מחדש, הפעם למתחרים.
זה לא שהמתחרים יותר טובים, זה רק העובדה שיהיה לי שקט לשנתיים עד שהם יעשו את הטריקים.

אחרי יום עסקים, באמת התקשרו בכדי לנסות להשאיר אותי. לפעמים ההרגשה של ההתנהלות מולם היא דומה לתיאור הקרב על המצודה (קראתי באנגלית, לא יודע איך זה תורגם) מהספר הראשון של אמבר. שני טורים שמתנגשים זה בזה. ראשי הטורים נלחמים וברגע שאחד נופל, הבא בתור הופך לראש אותו טור. ניתוק מהוט עובד לפי אותו עקרון, למעט העובדה שמאחורי לא היה טור, רק אני מול טור נציגי שירות מתישים של הוט.
בסיכום היום הצלחתי(?) להתנתק. קבעתי תאריך בו יגיע טכנאי לקחת את הציוד ואולי יהיו לי כמה חודשים ללא הפרעות תקשורת.