אין דרך יותר טובה להתחיל את היום מטלפון מהגן. הטלפון, כמובן, היה בכדי להודיע ששביט משלשל. האמת, אנחנו לא מתרגשים משלשול של שביט. שביט, לפי הגן, משלשל גם כשהחיתול יבש. זה הגיע למצב שלא ניתן להאמין לדיווח על שלשול שלו.
הפעם היה שינוי קל, הוא גם ישנוני. לגבי חיתוליו של שביט ניטש קרב, "ישנוני" זו מילת הקוד של ללכת לרופא. אחרי הפעם בא הרופא הודיע: "הוא לא מחייך אלי אז הוא חולה..." זה כבר ברור.
הנוהל ברור, אפילו שזו פעם ראשונה. מוציאים מהגן, במזל שירלי בבית, אז הוא נשאר איתה בבית. אני חוזר לעבודה.
לא עוברות 10 דקות, יש טלפון. שוב מתקשרים מהגן, הפעם אלה משלשלת. להבדיל משביט, אלה לא עם חיתולים. התוצאות מסריחות. הנעליים והשמלה נשלחו לניקוי, את השאר העדיפו לשלוח לפח הרדיואקטיבי. לצערי ברכב אין דבר כזה, התוצרים יורחו בהקדם.
טוב, אין ברירה, חייבים וכל הבלה בלה בלה הזה. בקיצור, עוד ילד הובא מהגן לבית. שוב חזרתי לעבודה. כשנשאלתי ע"י השומר בכניסה לחניון "יש נשק?" כמעט שעניתי שיש נשק כימי בתרמילים, אבל לא נראה לי שהוא מבין עניין.
חזרתי לעבודה, התיישבתי ו- עוד טלפון. "שוב צריך לנסוע לגן," חשבתי לעצמי. רק אחרי שעניתי נזכרתי בכך שיש לי רק שני דרדקים, מה שאומר שאם הבאתי כבר שניים לבית, אין סיבה לקרוא לי לגן.
כשהגעתי, מוקדם מהרגיל, הביתה, מצאתי שני ילדים רצים ואמא רצוצה. התברר שהם לא חולים מספיק ע"מ להישאר במיטה. למען האמת הם אפילו לא היו חולים מספיק בשביל לא לאכול. אפילו שהאוכל היה לפני השעה הרגילה, הם אכלו בתיאבון.
מייד לאחר האוכל (הגדרת "מייד" כוללת החלפת חיתול ובגדים), נסענו לרופא. כמו תמיד, התור של 19:30 נכנס ב-19:45. אז מתברר שהילדים לא חולים.
"מצויין, ניירות", אמרתי, ואלה בלי שום טיפה של בושה לקחה את העט ע"מ לחתום. היא כבר הספיקה להתיישב על הרופא בזמן ההסברים, להגיד שלום לכלב צעצוע ולילדים שישבו בחוץ. שביט, בהיותו רגוע, העדיף לנצל את הזמן (ואמא) למטרות נעלות יותר: לימוד טיפוס.
שמחים וטובי לב, עם שני ניירות מרופא (יד ראשונה, ללא שריטות ועולים את העליות של ירושלים) חזרנו הביתה.
רק ביום שישי, לאחר שלקחנו אותם מהגן, הבנו מה הם מתכוונים בשלשול של שביט. לגבי אלה, זה היה יותר פשוט - עבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה