זה התחיל ביום הראשון ללימודים בהערה לא חכמה בכיתה שגרמה לכל בית הספר לחשוב שאסור לצאת לשירותים ואסור לשתות יותר. נסיון ההרגעה גרם לפאניקה גדולה יותר.
באחת הפעמים זה היה איבוד עשתונות מול כיתה. בכדי להוסיף חטא על פשע הייתה גם התנצלות לא ברורה. עד עתה לא קיבלנו הסבר מספק על מה קורה בבית הספר, אבל בינתיים כבר כל מפקח שקשור לאזור כבר דואג לבדוק מה המנהל המסכן עושה.
שביט מנסה להתנהל בתוך הכאוס הזה, לפחות הוא כבר מסביר שהבעיה שלו היא אוטיזם. זה מציל אותו ממצבים מאוד מביכים - חוסר הבנה של רגשות בסיסיים של ילדים אחרים, או הדוגמה האחרונה.
המורה שלו חלתה בקורונה, מה שאומר בידוד של שבוע ומורים מחליפים במשך שבוע שלם. באחד הימים שביט מגיע הביתה ומסביר שהוא לא קיבל עונש. את מילכוד 22 הוא לא קרא עדיין אז המשפט הזה היווה נורה אדומה מהבהבת. בירור קצר נתן את הסיפור הבא.
שכחו להגיד למורה שהוא אוטיסט, וכשהיא פנתה אליו בתור "אתה" ו"זה" ועוד דברים בלי שם הוא לא הבין שהיא פונה אליו. בסיכום היא הודיעה לו שיוריד את קופסת האוכל מהשולחן וחבר שלו הסביר לו שהכוונה אליו. שביט מיד הוריד את הקופסה, אבל המורה כבר הייתה שלב של "עונש". יש רק בעיה אחת, הכיתה כבר מכירה אותו. המהומה שפרצה בניסיון להסביר שהוא אוטיסט למורה מחליפה גרמה ליותר בלגן ממה שהיה לפני, וכשהסייעת נכנסה לעזרה כבר לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלהסביר למורה המחליפה שהילדים יודעים על מה הם מדברים.
שירלי כמובן מעוצבנת על זה שבבית הספר לא הסבירו למורה מחליפה ששביט בכיתה. היא צודקת ובגלל זה לא קולטת שיש משהו גדול יותר וחשוב יותר שקרה, הכיתה של שביט מבינה אותו. זה לא טבעי כמו שזה נשמע, אלו דברים שעובדים עליהם שנים ופה זה נמצא כבר וזמין.
המנהל לא ישרוד את השנה, שביט לעומת זאת חייב. בינתיים הוא עושה עבודה טובה, אם כי לא תמיד בכיוון הנכון.
