אני שומע מהילדים כמה הגרמנים רעים, אבל אף מילה על הפולנים, האוקראינים, הצרפתים וההולנדים. כל ספרי הלימוד לא יכולים להחליף את סבתא שהייתה תמיד אומרת "האוקראינים הם ההכי גרועים! יותר מהגרמנים ואפילו יותר מהפולנים." ברגע שמערכת החינוך ויתרה על העובדות לצורך האתוס, מערכת החינוך גם ויתרה על התמיכה בה. שיטת הטראומה הייתה נזק אדיר לדור השני, אבל השיטה הנוכחית היא מסוכנת בגלל האפשרות להגיע לפאשיזם.
הדבר העתידי הוא יום הזיכרון, למזלי אני מכיר מעט אנשים שמוזכרים ביום זה - שזה עדיין הרבה יותר מדי. השנה יש חידוש, אלה בתור ווניקית נמצאת בטקס הבית ספרי. התוצאה היא ששירלי מרגישה חייבת להגיע, אני שונא טקסים ומעדיף לברוח מהם כל עוד נפשי בי. מה יהיה, אלוהים גדול.
בתוך כל הטקסים צריך ללמד את שביט. אצלו זה ממש ללמד. בחלק מהמקרים זה היה לא לדבר בזמן הטקס, באחרים זה היה לא להתפס לשגיאות לא חשובות (ילדה אחד זה לא בעברית תקנית, אבל לא בגלל זה מפסיקים נאום של מישהו שזו לא שפת האם שלו) ובטח שלא ללכת באמצע טקס כי "זה לא מעניין."
אחת ההתחייבויות הפחות מוצלחות לניסיון הלימוד כללה הרצאה ארוכה עבור שביט על מה אפשר וצריך לעשות. בגלל ששהרצאה עברה מאוזן אחת של שביט לשנייה הוא הצליח לשבש אותה לחלוטין בהחלפה פשוטה:
מה שהיה במקור "מפקד של צנחנים" הפך אצל שביט (מחוסר הבנה, לא מסיבה אחרת) ל"מפקד של צייצנים", ומאותה יציאה של "מה זה מפקד של צייצנים" נגמרה ההרצאה והתחיל הבלגן של מי יסביר מה.
כשהכאוס עלה שביט עשה מעשה נואש להראות שזה כאילו מכוון, אבל שירות דב מצד אלה דאג לאיבוד שליטה כללי - וטוב שכך.
