10 years with a cute Shavit

Shavit turned 10 by the end of September. This year we could at least do a minimal celebration with friends. It looks like Shavit is a kid everyone likes, but he can't get it to work. This celebration marks the beginning of many new things, though all of them began earlier, it did a wrapping of them all.

The new school with a personal assistant. He likes it and hates it at the same time. In some lessons it's a blessing that saves him from disaster, while in computers it's the cause of disaster. All in all, he prefers the new school, and complains about minor issues.

Tennis became a common hobby for Shavit and Ella. Having common stuff makes them fight more about details, and less about generalities. Of course sitting location in the car is a thing for debate on any ride.

Seamanship, which he started attending on July, looks like a thing he's going to stay at for a long time. We thought it might help with the seasickness he has. Turned out that it helps in many more ways. He likes getting early to the training sessions, just to dip in the sea. Until a week ago it was without a thermal suit. The water is not too cold, trust me on this I did the checking.

And now for the part I hinted at on Ella's birthday blog. I did my scuba diving license, and now I'm trying to find partners for the fun. At the same time I managed to get to a position in work that I waited for. Shirley started studying towards PhD in literature which is good, it makes life more interesting. The Chinese have a curse"may you live in interesting times", it looks like the Chinese don't know a curse from blessing.

We do live in interesting times, it's challenging, and mostly it's rewarding. The feeling you get after facing a challenge is priceless, even if you failed.

To wrap up, Shavit has many challenges, creates many more for us too. Yet somehow he he's the one Ophel listens to, and barks at whenever there's a problem.

מחלות תשרי

ראש השנה עבר תוך שימוש מסיבי בחצר. ניצלנו את הימים החמים לאירוח המשפחה וחברים. החצר שסודרה לאחרונה הפכה למקום בו אפשר לבלות ערב שלם או יום שלם עם ילדים קטנים.

בסוף החג שירלי התחילה להשתעל. במצב רגיל הולכים עם שיעול לרופא, אבל בגלל הקורונה רוצים בדיקה. הרעיון העיקרי מאחורי הדרישה הזו הוא שמחלה קלה תספיק להפוך לקשה. חיכינו 4 שעות בתור לבדיקת קורונה ועוד יומיים לתוצאות. בינתיים השיעולים השתפרו, נוסף קוצר נשימה מדי פעם שיהיה מעניין.

בבוקרו של יום שישי הגיעה תשובה שלילית לבדיקת הקורונה. בצהריים הגיעה דרישה לבידוד של שביט בגלל חשיפה בבית הספר. במקביל שירלי הבינה שעוד מעט השכנים מזעיקים משטרה לטיפול במפגע הרעש שהיא עושה והחליטה על פנייה למרכז של מכבי.

אחרי סיבוב קצר במרכז שוחררנו עם מכתב מעניין וכמה תרופות. עצירה קצרה בדרך הביתה לשם קניית תרופות (או החלפת הלצות בלטינית) וניסינו לאכול ארוחת ערב.

בהתחלת הארוחה כבר התברר שהמצב לא מזהיר. בהמשך התברר שלא רק המצב, שירלי פיתחה קוצר נשימה. נסיעה מהירה למיון של לניאדו, התברברות נורמלית בחיפוש הכניסה והיינו בפנים. פקיד נחמד קיבל את ההסבר ממני ואמר לנו להמתין. אחרי מספר דקות הגיעה האחות, ביקשה ממני הסבר על המצב ומייד התחיל משהו הזוי. שירלי הופנתה למיון נשימתי באמצע המשפט, הפקיד המסכן קיבל מבטים מהאחות שהשאירו מקום לבחירת התיאור מתוך ה"תופת" של דנטה ולהבין שלשם היא חותרת. במיון הנשימתי לא המתינו למשפטים ארוכים. חמצן ואח"כ בירורים. בינתיים השעון מתקדם, הילדים מזמן ישנים (בערך...) והתשובות לא מגיעות. שעה 1:00 אחרי צילום ועוד כמה בדיקות שאלנו מה קורה וקיבלנו תשובה הזויה, מחכים לבדיקת הקורונה כדי להחליט על האשפוז. שירלי שאלה בתמימות האם זה לצורך החלטה האם לאשפז, התשובה הייתה "לא!", זה לצורך החלטה באיזה מחלקה לאשפז. זה לא שלא ציפינו לזה, התיק היה מוכן כבר לאשפוז קצר, אבל לא רצינו את התשובה "צדקתם". בשלב הזה חזרתי הביתה, שביט היה מחויב לבדיקת קורונה בבוקר ואלה להשמדת בית בעצבים.

עכשיו לזמן ההזיות, שבוע בו ילד אחד בבידוד, אשה באשפוז ויום כיפור תקוע כמו קוץ בתחת באמצע. באשפוז כמו באשפוז אין זמן שחרור, למען האמת גם אין התחייבות שמשחררים, אבל הפעם הם אמרו שזה עניין של זמן. מה שלא אמרו זה שזה עניין של הרבה זמן. שבוע עד החזרה הביתה, 4 ימים עד שאפשר לנהל שיחה עם משפטים לא חתוכים, יומיים עד שאלה מתגעגעת לאמא ודקותיים עד ששירלי צועקת על אלה. אם הרופאים היו יודעים שיש לה בת מתבגרת יכול להיות שהאשפוז היה מתקצר ליום. שירלי מצליחה להוציא על אלה דברים שרק אלה יכולה להגיד לה בחזרה.

כבר ביום הראשון הבהירו לשירלי שהילדים לא מגיעים. חשבתי לתומי שזה בגלל המחלקה, או מצב המאושפזים, בפועל זה בגלל הקורונה. הילדים לא מחוסנים (עדיין) כי הם בני פחות מ12. בית חולים הוא מקום שידוע כמעבדת זיהומים. עושים אחד ועוד אחד, מקבלים חמש (כמו כל עורך דין) ומבינים שגם לשירלי לא מומלץ להישאר שם.

עם חוסר ההמלצה הגענו ליום כיפור ולמחסור בבגדים. מחסור בבגדים ניתן לפיתרון מהיר, יום כיפור קצת פחות. ליתר ביטחון קפצתי לביקור עם תחילת החג, הטריות של הצום מונעת מאבנים לעוף. הקפדתי לא לבוא על אופניים, יש פסק הלכה שאני לא בטוח אם הוא תקף בקרית צאנז, אבל לבדוק אותו אין לי רצון.

חג מונע מאבנים לעוף, אבל לא ממאבטחים להיות חסרי הגיון. מתברר ששעות הביקור אינן תלויות בחגים. כך מצאתי את עצמי מסביר למאבטח שאני אצא מהר ואחזור הביתה. 5 דקות אח"כ אלה דאגה להוכיח את נכונות האמירה. שירלי נשארה לאשפוז במקום ההזוי ביותר האפשרי ואני נשארתי עם 2 ילדים ואופניים. יום כיפור מחייב 2 דברים הראשון הוא טיול אופניים. השני נגזר מהראשון, ארוחת בוקר מהירה ומזינה. מצאתי שהדבר הכי מתאים הוא שפק, המנה לה קוראים בטעות בייקון. בקיצור יצאנו לטיול אופניים לים, חוף נחמד בנתניה שהיו בו מעט אנשים ומעשן אחד שהחליט לחרב את יום כיפור לכל מי שרוצה להנות ממנו. איכשהו מעשנים תמיד ישבו כך שהרוח תפזר את העשן על כמה שיותר שטח.

יום כיפור נגמר, בית הספר חזר ובסוף השבוע גם שירלי חזרה. סמרטוט היה יותר חזק וזקוף ממנה, אבל סמרטוט לא ישן איתי במיטה. לסיום האשפוז ניסינו לנוח בבית. כנראה שבאמת אין כמו הבית, רק שלוקח הרבה זמן להתאושש מרופאים.