שבוע של הרופא

זה נראה שהשבוע הזה לא יגמר לעולם. כמות הדברים לביצוע עולה מיום ליום במקום לרדת.

זה התחיל ביום ראשון. שירלי דאגה לתאם בדיקה אצל הרופא בשעה נוחה, ככה אין שום בעיה עם העבודה והילדים. רק שמישהו החליט לחסום לי את הרכב, להשאיר טלפון לא זמין ולגרום לי לעיכוב של מעל חצי שעה. עד שהגענו לרופא, הוא כבר יצא. בהתחשב ברמת הדחיפות נאלצנו לקבוע תור חדש בשעה פחות נוחה ליום שלישי.

חזרנו לבית, ציינו את יום ההולדת של אלה בעוגה ו״יין״ (תירוש) ובלתת לאלה ללכת לישון מאוחר. מאוחר שקול ללהוציא את בלונדי ולפוצץ שני בלונים בנסיון לצייר עליהם בעט פיילוט.

במקביל שירלי שמה לב לעובדה שבלונדי מתגרדת יותר מדי, בנוסף לנשירה המדהימה שלה ודאגה לתור ליום שני. בפועל היה לנו יום שני מאוד ארוך, התור לקח יותר משעה. בלונדי נדרשה לבדיקת דם, בדיקה מקיפה. בסיכום יש לה ״תת-פעילות של בלוטת התריס״, לקיחת כדורים יומית. אחרי ארוחת הערב אלה שוב הוציאה את בלונדי, הפעם בלונדי הבינה שאסור לרוץ לבד, כמובן שרק לאחר מעשה.

יום שלישי התחיל באזהרה מהגן: לשביט יש דלקת עיניים. לשירלי יש תור מעט לפני, תור אחר מעט אחרי ותור נוסף במקביל. התור במקביל נשכח מהלב, דקה אחרי שהוא היה אמור להתחיל שירלי נזכרה לבטלו. אל התור לפני הגענו, בתור אחרי הפתעה חדשה. הגענו לתור על הדקה, נכנסנו והמצב נראה הזוי. תיאור נוסף אפשרי הוא רומנטי, מרפאה מלאה באנשים שיושבים בחושך לאורו של מסך מחשב עמום. אחרי מספר דקות נוספו 11 דברים: 10 מעלות צלזיוס והודעה שהתקלה בחשמל תמשיך עד 21:00. התור נדחה ליום חמישי לפנות בוקר.

בין התורים קיבלנו הודעה מהסבא שלילד יש חום, הוא מזיע בטירוף. כשהגענו ראינו, הילד מזיע בטירוף, הילד גם חם, הסיבה היא לא מחלה. שביט לצערנו עדיין לא מדבר טוב, כך שהוא לא יכל להגיד משפט כמו: ״סבא, אני לא צריך הכנה לגיהינום - תדליק מזגן.״ אז סבא החליט להתחיל בחוג בישול של ילדים. שביט נראה כמו סמרטוט צוהל עת הדלקנו את המזגן. הוא נעשה אפילו יותר שמח כאשר הטמפרטורה הגיעה לשלב בו המתכות בבית כבר לא זוהרות באדום.

ביום רביעי התברר שלשביט עדיין יש דלקת (מפתיע לא?) לבלונדי עדיין יש נשירה ושיש לנו שתי עוגות להכין, להביא לגן משלוח של דרעקייה למטרות נשנוש (יום הולדת של אלה) ולקנות מתנות קטנות. בסיכום היום, העוגה הראשונה נעשתה בשיתוף, אחד עם העוגה והשני עם אלה, החלפה באמצע והמשך. הזמנת משלוח לשביט לסבים, מהסופר לבית ומהספה למיטה. כפי הנראה, יהיה בקרוב משלוח מהחדר ילדים למיטה שלנו.

יום חמישי התחיל הפוך. מהומת אלוהים שנקראת בוקר, ילד עם שקית בגדים, חיתולים ובלי סנדלים. אחרי מספר נסיונות של סבא להוכיח שנעל היא סנדל, נמצאו הסנדלים ואוחדו עם הסבא למטרת נעילה על הרגל. לילד שלום, הסבא עדיין לומד מה ההבדל בין מגף לסנדל. במקביל יש ילדה שלו החליטה מה היא רוצה, יום הולדת בגן או לנסוע לסבים, ליתר ביטחון - היא עדיין לא בחרה בגדים. בכדי להוסיף חטא על פשע, גם הכלבלב חיפש את מזלו עם צעצוע בפה, בהמשך היא הוצאה לשירותים.

בסיכום ההתארגנות שירלי הלכה לרופא, התור מיום ראשון ומיום שלישי. שביט נסע ליום כיף אצל הסבים, תוך אזהרה חריפה שלא לסכן את הניתוח ביום ראשון. אלה המשיכה לגן, שם היא מצאה משהו אחר לעשות ונעלמה. אני הגעתי לעבודה, אחרי סיבוב לאיתור משכחי-השמש שלי.

אחה״צ, ביקור בטיפת חלב, אלה במצב תקין. מייד לאחר מכן עוד קניות ליום הולדת והמשך לסבים. נפגשנו עם שביט בחוץ, יותר מדוייק, אלה ושביט נפגשו בחוץ ולאחר מכן נתנו רשות לאחרים להיפגש. בדרך חזקה הם דאגו להשלים פערים בשיחה ערה תוך חילופי מהלומות קלים.

לסיום היום מרחתי קרם, ששירלי יצרה, על העוגה. בנוסף, ארזנו שלושים הפתעות לילדים ופירקנו משלוח מהסופר. חצי ממנו נארז שוב ע״מ להגיע לגן מחר. בסוף היום נמרחנו למיטה כמו קרם השוקו של העוגה.

חגיגות היום הולדת ותוצאותיהן יהיו בבלוג אחר.

Ella, on the verge of 4

It's time for Ella's annual blog. Israel is in wars! Note the "s", it has a good reason to exist.

The obvious war is versus the terrorists in Gaza. Call them Hamas, Jihad, or simply murderers, the result is the same. Israel fights them.

The other war is the internal Israeli conflict. Under normal conditions, the internal conflict is being discussed over dinner on Friday nights. The tones, under normal conditions, are civilized, and nobody changes their mind at the evening's end.

Unfortunately the wars exist, luckily they end (hopefully never to return). Victory, for me at least, would be peace with Gaza. But it's Ella's time, so I'll write about her.

A 4 year old girl is a wonder! It makes you see life in a wider color range. No longer the black, white, and gray scale, suddenly you have the pinks, oranges, blues, greens, and you name it. Bargaining is a normal way to get things done. Either she chooses the clothes she wears, or she'll choose her folks clothes. Any attempt for a change would be answered by a change in a non-related location. "You want me to wear this? I'm taking this doll." As strange as it may seem, she actually holds her part of the bargain, and forces you to hold yours.

Ella treats her brother as a friend and follower. Shavit is probably one of the few who can resist her, when he says "no!", it's a NO, even her persuasions can't change it. He rarely does so, but when he does it' final. Usually it happens on Fridays, upon returning from kindergarten they have a small candy or cake. Ella is fond of the candy, Shavit likes the cakes (candies removed) by far. By the time we're home, everything is eaten, they've splitted/switched/threw away all the edible things, and most of it is inside their tummies. If I knew better, I'd put the tub as part of the entry to our department. They arrive home looking like "fine young Indians", a mix up of chocolate, crumbs, and food coloring.

The last and furriest thing to talk about is Blondie, the new dog. The old one, Romy, died shortly before our move to home. Did a Moses: she saw the department, but never riched it. Both kids love the new dog, Ella remembers the old one too. I'll give more details on Shavit's annual post, he is more attached to animals than Ella. Though Ella takes care of Blondie more often, she'll actually check whether she wants food, water, sunning in the balcony and other strange ideas.

I guess it's a short summary of who is Ella by now. Next year she'll go to public kindergarten, we have high hopes.

סכנות המלחמה

זמנים רעים עוברים על ישראל. כל השיח הציבורי הוא סביב החמאס, איך לדפוק אותו וכמה חזק, עד כמה צריך לשטח את עזה ומה הנשק האידיאלי לדבר. כל השיח הזה מסתכם בברבריות טהורה שבה מחסלים הרבה אנשים.

בפועל אנחנו יודעים שזה לא קורה. יש מעל מיליון איש בעזה, אפילו אם רק אחוז אחד מהם הוא חמאסניק - יש עשרת אלפים, במבצע נהרגו כ-500 בני-אדם וחלקם אזרחים. בקיצור, הפגיעה היא מינורית. החמאס לא ייעלם לנו מהעיניים בגלל המבצע הזה. האפשרויות מסוג ״להחזיר את עזה לתקופת האבן״, או ״טבילה של כל עזה בים, ללא יציאה״ ועוד, היו יכולות לפתור את הבעייה. אני רק לא רואה אותן מתגשמות, בעיקר כי צריך להיות חסר רגשות לחלוטין בשביל להצליח ליישמן.

בכדי להוסיף שמן למדורה, מתלוננים על השמאל הישראלי. רדיפת שמאלנים (לא אני לא אכתוב עם שגיאת הכתיב הגסה) הפכה לספורט לאומי. זה לא שיש לי משהו טוב להגיד על זהבה גלאון, אבל היא לא בוגדת ולגרדום צריך להיות שימוש במסורה. הרצון הזה להרוג, או לסכול, כל אזרח שאינו ״מספיק פטריוט״ מסוכן הרבה יותר מטילי החמאס. הרצון הזה היום משולח בשמאל, גם באלו שמסכימים עם המבצע ורק רוצים לראות שהוא לא יהיה לריק. אבל מי יהיה מחר? ברגע שהשמאל ימחק, קורבן חדש יצוץ. אולי זה מי שמעיז לעבוד במספרה? או בחנות ספרים? או סתם שר לא מספיק טוב?

מה שהייתי רוצה לשמוע הוא דיון על היום שאחרי. איך מתמודדים עם שאריות החמאס? מי לוקח פיקוד? איך?

והכי חשוב, מה עושים ע״מ שבעוד 3,4,5 או אפילו 10 שנים לא ייערך סבב נוסף.

על השאלות הללו אף-אחד לא רוצה לענות. השאלות האלו הן החשובות ביותר לילדינו. בפועל, זה מה שיקבע האם ניצחנו או לא.

פה גם המקום לבכות על חוסר ידע בסיסי בהיסטוריה. ניסיתי להסביר שחניבעל מקרטו נכשל בכיבוש רומא בגלל חוסר הבנה של הפוליטיקה בה, ומצאתי שוקת קבורה. אנחנו לא למדנו מספיק טוב את ההיסטוריה בכיתה, עכשיו אנחנו נלמד אותה דרך הרגליים.

תחילת היציקה

שבוע של טילים ומלחמה ללא מוצא. חמאס מתנהג כמו ילד קטן שרב עם הורה, הוא עושה הכל דווקא. בפועל מה שהוא רוצה זו איזה ״עצם״ קטנה לנחמה. מה שחבל זה שבחמאס רוצים עצם אמיתית, לא מטאפורית ועם הרבה דם.

עד שיחסלו את כל מלאי התחמושת האדיר שיש בעזה ואם כל עודפי התחמושת שיש בצהל יהרגו ויפצעו הרבה אנשים, רובם פלשתינאים. האשמה מונחת כאן בצורה אירונית על ישראל, או יותר נכון, הרצון של ישראל להישאר בשגרה. חמאס, שוב כמו ילד קטן, לא תכנן לטווח הארוך. ברור לחלוטין שה״עימות״ הוא ערך מקודש, אין מטרה להפסיקו, הפסקות האש הינן זמן להתארגנות מחדש. בנוסף, כמו ילד קטן, קשה לקשר מעשה לתוצאות.

בגזרה הביתית גם יש לנו ילדים קטנים, מהסוג המחונך, אבל עדיין קטנים. אלה, בפרץ יצירתיות, החליטה להביא צעצועים לאמבטיה. מה שהיא לא הבינה מראש הוא מה מתאים לאמבטיה. כלי האוכל (מה לעזאזל אוכלים באמבטיה? היא לא הצטרפה לחמאס אז התשובה הראשונה פסולה) מפלסטיק, לא סבלו שום נזק אמיתי. כדור ספוג, זיהיתי שזה ספוג ולא פלסטיק בשלב בו ניסיתי לשלות אותו מהמים, הוא היה כבד, עדיין בגדר מתאים לאמבטיה. צעצועי האמבטיה, אני מקווה שהם מתאימים, למרות שהם מסין. ובובה! בובה מבד! בובה שאלה מאד אהבה, עכשיו כנראה שכבר לא תהיה לה הבובה. להבדיל מהחמאס, אלה לומדת מהשטויות שהיא עושה. כנראה שזו הבובה האחרונה שתלך בדרך זו.

בעוד שהחמאס משליך טילי-טילים על ישראל, שגורמים לתאונות דרכים בעיקר, אנחנו בשגרה. הגנים מתפקדים, גן השעשועים ליד הבית הפך למקום מועדף עליהם, כנראה שבזכות העובדה שגם ילדי השכנים מגיעים לשם.

שביט, האח הקטן של אלה, הוא ילד הצעצוע האידיאלי. אפשר לקחת אותו על הידיים, לעזור לו לטפס על מתקנים ולנסות להבין מה הוא אומר. בקיצור חלום של כל ילדה קטנה. עוד דבר חשוב לגביו: הוא מוצק, רוב המכות שהוא מקבל הוא לא מרגיש, אבל הוא נורא בוכה אם הוא קלט שהוא קיבל מכה. זה יותר כי ככה אמורים לעשות מאשר כי כואב לו.

אחרי שבועיים של מלחמה, ביבי הבין שאין לו ברירה, נכנסים לעזה. מה שלא ברור זה איך יוצאים משם. זה מתחיל להידמות למצב בו נפגשים בכלב תוקפן, אין ברירה צריך להראות מי חזק יותר, אבל גם להישאר במקום בכדי להוכיח זאת שקול להפסד.

עוד סוף

מסיבות סיום, לצערי לא של הקדנציה של ביבי, אלא רק של הגן. כל סיום זו המתנה חדשה, לסיום הבא. למרות זאת, סיום הינו זמן נוח לסיכומים והשוואות.

אני לא מתעסק בכמות הסיומים, רק בתוכנם. בתור התחלה, זה שונה ממה שאני זוכר בתור ילד. השוני העיקרי הוא שזה מעניין אותי, להבדיל מאת הילדים. כנראה שגם את ההורים שלי זה עניין, אבל הזיכרון שלהם לא משהו. אני בטוח שבתור ילד העניין היה בהופעות, לא בסיום.

דבר נוסף והרבה יותר חשוב הוא תגובת הקהל. כשאנחנו הופענו, על הדשא מול כל הברחשים וההורים המסכנים שנעקצו, הייתה מצלמה רצינית אחת ובמקרים נדירים גם וידאו. כל מילה זכתה בגל מחיאות כפיים, גם כשזה היה שיהוק חזק שנקלט במיקרופון. היום ויתרו על מחיאות הכפיים, זה לא ניתן לביצוע כאשר מחזיקים טלפון ביד. גם אם שני ההורים הגיעו, שניהם יתעדו. האמת, לא ברור לי מה בדיוק מנסים לתעד, את הויכוח עם הגננת על צבע הפונפון? או אולי את הנסיונות הכושלים בריקוד (אני מקווה שזה ריקוד ולא שמעודדים אותם לאלימות) שמהצד נראים נורא. אולי המטרה היא שאם החבר לא ימצא חן בעיני ההורים, נשק יום הדין יישלף, נציג את ריקוד הזוגות מהגן, נראה איך היא נשקה והכניסה לבחור בעיטה כשהוא ברח.

בפועל נראה שמסיבת סיום של הגן היא ישיבת ממשלה בישראל. מלא ילדים קטנים, כמויות של מצלמות ופלאשים, רעש נוראי שמכסה את ההצהרות ובעיקר חבורת ילדים שהייתה מעדיפה להתפרע במקום להיות שם.

הילדים נהנו מהמסיבות, העובדה שההורים חשבו שהיום כיף בבריכה הוקדם ורק שכחו להודיע להם שמשנים את סוג המים לא הזיזה להם. המפגש עם החברים מספיק, ההורים זה קישוט נאה והחום לא הוזכר במפגש היומי, אז הוא לא קיים. גם השלב בו מנסים להמחיז את ״מצעדי יום ראשון״ של מלכוד 22, אלו שמופסקים כאשר יש מספיק פצועים, לא מזיז להם. הילדים בשלהם, משחק הריקוד עם תלבושות מגוחכות. ליתר ביטחון הם עוד בסוף עושים השוואות של מי עשה מה.

שני גילאים שונים, אמנם הפרש קטן, שני עולמות שונים. אלה כבר יודעת מה היא אוהבת, מה הולך להיות, ואם קטע מסויים לא מוצא חן בעיניה - היא פשוט לא תעשה אותו. שביט, נמצא בשביל הכיף. צריך שהחברים יהיו באזור, ליתר ביטחון הוא גם דואג להם.

זה מוזר לקבל את נקודת ההשקפה של ההורים, זה נותן תובנות ומשום מה זה גורם לזה שתסכים איתם פחות. כל מיני דברים שהוצדקו ב״כשתגדל תבין״, הופכים למובנים - רק שלא בצורה שנראית טוב. ברור שגם אנחנו עושים שגיאות, אנחנו לא מושלמים, רק שאנחנו יותר מוכנים לקבל את העובדה שעשינו שגיאות ולתקנן.

רגע לפני שביבי יוכיח שיש לו ביצים, רגע לפני שהחמאס יוכיח שביבי לא יודע מה לעשות עם הביצים (שרה היא לא הוכחה מספקת) והרבה לפני שמישהו מבחוץ יוריד אותנו מהעץ שעליו אנחנו מתנדנדים עם החמאס. אני יכול עוד לקחת נשימה, להקשיב לשיחת השינה של שני הברדקיסטים, להציל את בלונדי מתפקיד השמרטף שלהם. כנראה שמסיבות הסיום יהיו לא רק של הגן, אלא גם של משהו נוסף. מחר גם נדע של מה.