עוד סוף

מסיבות סיום, לצערי לא של הקדנציה של ביבי, אלא רק של הגן. כל סיום זו המתנה חדשה, לסיום הבא. למרות זאת, סיום הינו זמן נוח לסיכומים והשוואות.

אני לא מתעסק בכמות הסיומים, רק בתוכנם. בתור התחלה, זה שונה ממה שאני זוכר בתור ילד. השוני העיקרי הוא שזה מעניין אותי, להבדיל מאת הילדים. כנראה שגם את ההורים שלי זה עניין, אבל הזיכרון שלהם לא משהו. אני בטוח שבתור ילד העניין היה בהופעות, לא בסיום.

דבר נוסף והרבה יותר חשוב הוא תגובת הקהל. כשאנחנו הופענו, על הדשא מול כל הברחשים וההורים המסכנים שנעקצו, הייתה מצלמה רצינית אחת ובמקרים נדירים גם וידאו. כל מילה זכתה בגל מחיאות כפיים, גם כשזה היה שיהוק חזק שנקלט במיקרופון. היום ויתרו על מחיאות הכפיים, זה לא ניתן לביצוע כאשר מחזיקים טלפון ביד. גם אם שני ההורים הגיעו, שניהם יתעדו. האמת, לא ברור לי מה בדיוק מנסים לתעד, את הויכוח עם הגננת על צבע הפונפון? או אולי את הנסיונות הכושלים בריקוד (אני מקווה שזה ריקוד ולא שמעודדים אותם לאלימות) שמהצד נראים נורא. אולי המטרה היא שאם החבר לא ימצא חן בעיני ההורים, נשק יום הדין יישלף, נציג את ריקוד הזוגות מהגן, נראה איך היא נשקה והכניסה לבחור בעיטה כשהוא ברח.

בפועל נראה שמסיבת סיום של הגן היא ישיבת ממשלה בישראל. מלא ילדים קטנים, כמויות של מצלמות ופלאשים, רעש נוראי שמכסה את ההצהרות ובעיקר חבורת ילדים שהייתה מעדיפה להתפרע במקום להיות שם.

הילדים נהנו מהמסיבות, העובדה שההורים חשבו שהיום כיף בבריכה הוקדם ורק שכחו להודיע להם שמשנים את סוג המים לא הזיזה להם. המפגש עם החברים מספיק, ההורים זה קישוט נאה והחום לא הוזכר במפגש היומי, אז הוא לא קיים. גם השלב בו מנסים להמחיז את ״מצעדי יום ראשון״ של מלכוד 22, אלו שמופסקים כאשר יש מספיק פצועים, לא מזיז להם. הילדים בשלהם, משחק הריקוד עם תלבושות מגוחכות. ליתר ביטחון הם עוד בסוף עושים השוואות של מי עשה מה.

שני גילאים שונים, אמנם הפרש קטן, שני עולמות שונים. אלה כבר יודעת מה היא אוהבת, מה הולך להיות, ואם קטע מסויים לא מוצא חן בעיניה - היא פשוט לא תעשה אותו. שביט, נמצא בשביל הכיף. צריך שהחברים יהיו באזור, ליתר ביטחון הוא גם דואג להם.

זה מוזר לקבל את נקודת ההשקפה של ההורים, זה נותן תובנות ומשום מה זה גורם לזה שתסכים איתם פחות. כל מיני דברים שהוצדקו ב״כשתגדל תבין״, הופכים למובנים - רק שלא בצורה שנראית טוב. ברור שגם אנחנו עושים שגיאות, אנחנו לא מושלמים, רק שאנחנו יותר מוכנים לקבל את העובדה שעשינו שגיאות ולתקנן.

רגע לפני שביבי יוכיח שיש לו ביצים, רגע לפני שהחמאס יוכיח שביבי לא יודע מה לעשות עם הביצים (שרה היא לא הוכחה מספקת) והרבה לפני שמישהו מבחוץ יוריד אותנו מהעץ שעליו אנחנו מתנדנדים עם החמאס. אני יכול עוד לקחת נשימה, להקשיב לשיחת השינה של שני הברדקיסטים, להציל את בלונדי מתפקיד השמרטף שלהם. כנראה שמסיבות הסיום יהיו לא רק של הגן, אלא גם של משהו נוסף. מחר גם נדע של מה.