ביום רביעי היינו אצל הרופא לבדוק את אלה. למען האמת היינו אמורים לקחת מרשם וללכת, אבל מישהי השמיעה רעשים של מנוע משתנק אז נכנענו.
זה מצב מוזר שבו רופא מצונן מסביר לאבא מצונן שביתו מצוננת (זה מה שקוראים למצב בו התינוקת מחזיקה יותר ליחה מריאות). האמא כמובן עסקה באותו זמן בלדאוג, לדאוג שקר לה, שחם לה, שיהיה לה רטוב מהגשם שעוד לא הגיע ושיבש לה מדי החיתול. הרופא, ייאמר לזכותו, לא התרגש מכלום והסביר שהרבה שלא יקרה. ההצטננות / וירוס תעבור מהר.
יום חמישי, אני בלי קול. שירלי לא שמה לב לעובדה זו, למעט בכמה מקרים זניחים. מתברר שאפשר לנהל דו-שיח בלי שאחד המשתתפים מדבר, התנאי הוא שהמשתתפים הינם בעל ואישה. בכל מקרה לא הייתה הפרעה אמיתית מבחינת אלה, קצת קשה לאכול, קצת קשה לנשום, זה לא משהו שמפריע לתינוקת שתחגוג בעוד יומיים 4 חודשים.
בערב לקחתי תינוקת מצוננת וממולאת, אם כי אני לא בטוח שהמילוי היה סימילאק ולא ליחה. אחרי האוכל (של אלה, לא שלי) ארזתי תינוקת ונסענו לאסוף את האמא של התינוקת מהעבודה, ובדרך לעשות קניות של הכל חוץ מהחלב... הולך להיות לי שבוע מבוסס תה ליומיים הקרובים.
יום שישי, היום הקצר במעון. שמנו את אלה אחרי ארוחת הבוקר שלה והמשכנו לארוחת הפנקייקים שלנו, ניצול העובדה שההורים שלי בקיבוץ, ועדיין יש חדר-אוכל בו ניתן לפגוש אותם.
לצהוריים שירלי החליטה שמרק עוף יעזור לגרון שלי. מרק עוף הוא דבר בריא, לפי האסקולה הפולנית. לעוף זה בטוח לא בריא להגיע למרק. כמה זה עזר לגרון, אני לא יודע, בטוח שזה עזר לבטן. אמנם היה קצת יותר פלפל שחור מהרגיל (בתקווה שזה יעזור להעביר את הצינון) אבל זה לא הפריע לנו לטרוף.
בערב היינו אצל חברים. הם יותר קרובים להיות משפחה, רק ללא שעת ההתברברות בנבכי אילן היוחסין. אלה מצאה שהעגלה היא מיקום משעמם, ידיים הן הרבה יותר מעניינות. הרבה ידיים הרבה יותר מעניין, אין ידיים לא מעניין - צריך לבכות. בכל מקרה היא דאגה לקבל "תשומי" מכל מי שלא התנגד באופן תקיף.
עד שהגענו חזרה הביתה כבר לא נשארה סיבה להפעיל מובייל. אלה טרחה לפתוח עיניים, לסובב את הראש ולחזור לשינה עד הבוקר.
יום שבת - שינה. טוב שינה שלי, הפרעות ב-7 וב-10 עקב אוכל של אלה. שירלי התעוררה מתישהו בשעות שאפילו השעון לא מראה, ולא חזרה לישון. היא הספיקה לעשות מעבר על כל המטלות של השבוע, לטפל באלה, להאכיל את רומי, להוציא אותה לסיבוב ובסך הכל לעשות כל דבר שלא קשור למטבח. חוץ מלסלק אותי מהמטבח כשהשתהיתי בו ליותר זמן ממה שדרוש לשם עשיית אוכל לאלה. יש מרק מאתמול ואתה עדיין חולה (שווה ערך לאתה חי בפולנית).
אלה עדיין עם נזלת, פחות אבל עוד הרבה. אני בלי קול, אבל שירלי יודעת לנצל את המצב ("שתיקה היא הסכמה"). "תיקח את התרופה ותלך לרופא" ,כאילו שחסרות לו תרופות והוא צריך כדור שאני לא מסוגל לבטא את שמו.
למה לא נותנים לתרופות שמות יותר הגיוניים מרצף של 20+ אותיות שאחרי שבילית שעתיים בשינונם הרוקח אומר שזה נגמר, אבל יש תרופה דומה. תרופה זו היא ... (30+ אותיות), זהה לחלוטין ובנוסף "ניתן לבטא את שמה". כמובן, אם גם אתה רוקח או רופא. שאר העולם מבטא אותה בתור "בהההההההה".
בערב הגענו לביקור אצל ההורים. המעבר מ"הורים" ל"סבים" גורם לתופעות חדשות. מההתגלגלות על המחצלת ליד התינוקת, דרך נסיונות לשיר שירי ילדים (בלי לזכור את המילים) ובשורה התחתונה להתנהג כמו ילדים קטנים בגיל מבוגר. המעקב אחרי הסבים עדיין מעייף אותה יותר מהסבים, זה ישתנה בקרוב ואז יהיה לנו יותר "מעניין". הכוונה היא לשלב בו הילד משכיב את סבא וסבתא לישון והולך לשחק ב-DVD השלט ושאר החידושים שהסבים מסתבכים בהפעלתם.
יום ראשון על הבוקר אלה קיבלה חיסונים. היא דאגה לצעוק יפה כשכאב לה (אחרי שהמחט יוצאת...), ומעבר לזה לחייך, לעשות עיניים וכל דבר נוסף שאפשר על מנת להתחמק מבדיקת שמיעה. התוצאה היחידה שהייתה לי ברורה היא שהיא שומעת באוזן שמאל, ורואה את המראה ממרחק 2 מטר (ומחייכת אליה). היא למדה משהו מההורים בתחום של איך לחרב בדיקות.
עכשיו, בעוד ריחו של מרק עוף (כבר ללא העוף שנאכל אתמול) באוויר, מעט אחרי שאלה סיימה את ארוחת הערב שלה, ולפני ארוחת הערב שלנו. אפשר להגיד שלום לנגלה זו של הנזלת, לפחות בנגלה הבאה כבר נהיה מוכנים. אלה כבר לא מנוזלת, עכשיו זה רק "שאריות"...
