מתברר שהדרך היעילה ביותר לחסל בן-אדם בישראל היא תלונה על הטרדה מינית. היעילות המרשימה שמשטרת ישראל השיגה בפרסום פרטים מחדר החקירות היא דרכה למסמס חקירה קשה. בעוד שברוב המקרים הנאשם חף מפשע עד שהוכח אחרת, בהטרדה מינית הנאשם אשם, גם אם הוכח אחרת. אוכל הנבלות שחשף את הפרשה יקבל קרדיט, השוטרים שביצעו את החקירה יקבלו קרדיט, הנאשם יוצא להורג בהקדם האפשרי. אין קשר בין תוצאות החקירה או המשפט לבין הלינץ׳ הציבורי.
הבעייה עם כל הכתוב לעיל היא ברורה, זילות בהטרדה המינית. ברגע שבו מתחילים להשוות בין כל המואשמים בהטרדות מיניות, העבריינים הקלים, הקשים והזכאים, מתקבל הרושם שאין מידתיות. בית המשפט בישראל, שלא ידוע כמקום בו הצדק יוצא לאור, מהווה חותמת גומי לעבירת ביזוי המונח הטרדה מינית.
הראשון ש״זכה״ להנות מביזוי זה היה חיים רמון. בעודו מכהן כשר המשפטים, הוא נאלץ להתגונן מפני תביעה, שבמשפט נקבע שהוא אשם, על הטרדה מינית. הסוג היה - נשיקה. העונש היה זריקתו ממשרד המשפטים והחיים הפוליטיים. בצורה ״מפתיעה״ השופטת שחתמה על גזר הדין קודמה מיד לאחר מכן. הפרצה אותה פתחה אותה שופטת, בעזרתה האדיבה של התקשורת חובבת הדם הישראלית, שירתה רבים נוספים. רק לשם תזכורת, אורלי אונס ניצלה זאת ע״מ לטרפד את מינויו של ניצב פרנקו למשרד המפכ״ל.
התוצאות של הזילות הזו יחזרו כבומרנג לחברה הישראלית. גם כך התלונות הללו אינן פשוטות, החקירה עצמה בעייתית וטראומטית, עכשיו נוסף מימד חדש - החשד ברצון לנקמה סתמית. לכי תוכיחי שאין לך מניע נסתר, כמו לכמה מתלוננות קודמות. תוכיחי גם שהשוטר שהדליף את החומר מחדר החקירות אינו כלי בידייך. ליתר ביטחון, תוכיחי גם שזו באמת תלונה מוצדקת.
גם צו איסור הפרסום שהודבק לחקירה נראה הזוי, החומרים מחדר החקירה מתפרסמים, השם היה ניתן לזיהוי כמעט במיידי רק מהתיאורים ובפועל כל מילה שנאמרה בחדר החקירות, ולא הייתה קשורה להגנה על הנאשם, יצאה החוצה. זוהי מסננת רעה שגורמת לתגובת נגד, כאילו מנסים להטות את המחשבה לכיוון אחד. בפועל המחשבה מתייצבת במידית בכיוון הנגדי. הווה אומר - המשטרה (שוב פעם) משקרת, הפעם על חשבונו של...
לסיכום:
מערכת אכיפת החוק בישראל צריכה לעשות בדק בית יסודי. המצב הנוכחי הפך את ה״הטרדה המינית״ לאייל ניגוח המוכוון פרסום חסר מעצורים. בדרך גם מתבצעת שחיטה בכיכר העיר, לינץ׳ על גבי הצהובון וסתם הפיכת אדם לאפס, ראה מקרה עמנואל רוזן.
״זכות הציבור לדעת״ היא לא ה״זכות לשקר לציבור תוך שימוש בחצאי אמיתות ולתת לו להשלים בעזרת הדמיון.״
