בליל הריחות גרם לשירלי לצאת מהמיטה, קשה לישון עם ריחות כאלו באויר. מתוך התבשילים עלתה בי תובנה קטנה: ״אוכל צריך לשקף את הזמן.״
לא יכול להיות שהמנה שאני אוכל לארוחת הערב תהיה זהה לזו של הבוקר - הזמנים שונים. אבל גם בערבים שונים המנות צריכות להיות שונות. אפילו אם לוקחים את אותה לזניה (גארפילד - מיאו) ומגישים בכל יום חתיכה שחוממה במיוחד, הטעם יהיה שונה. למען האמת - טוב שכך.
מה שהתחיל את התובנה היה המלחמה במתכון. זה התחיל מהכמויות, ״בערך קילו״ ושתי ביצים הפכו לתשע-מאות גרם ושלוש ביצים קטנות. אחרי שני מעברים על המתכון התברר לי שיש חוסר התאמה קל, הפטרוזיליה מהרכיבים אינה בשימוש. אין קומפיילר למתכונים, רק לתוכנות, והוכחה חיכתה לי על השיש ליד הסיר. גם שאר הרכיבים עברו התאמות לפי המצאי, הזמן והדמיון.
עוד מספר דקות של בישול ושביט!?! ילד קטן, מנומנם לחלוטין, מדדה לכיוון המטבח. הראדאר הופעל. לשביט, כפי שלאט-לאט מתברר לנו, יש ראדאר לאוכל. זה לא משנה מה הוא עושה, איפה הוא נמצא ואפילו האם הוא ער. כל נגיעה באוכל מזעיקה אותו לשולחן, גם אם הוא שבע לחלוטין.
לא צריך לדאוג לגבי דחיסת יתר, הוא מסוגל לשבת מול האוכל ולשחק, אבל שהאוכל לא יזוז! אם האוכל יוזז, תתחיל מלחמת עולם!
לצערי ההוכחה הגיעה באיזה יום בו הוא החליט לפורר (זו לא שגיאת כתיב) פרוסת גבינה צהובה. בדייקנות רבה, תוך שימוש בידיים ורגליים, הגבינה שוטחה על השולחן, נקרעה לגזרים ושוטחה שוב. בשום שלב בדרך לא הגיעו חתיכות אל הלשון.
המשחק נגמר עקב התערבותי. הגבינה, אחר כבוד , הושלכה לפח. השביט, תוך איום שאני אעשה זאת במקומו, הלך למקלחת ואלה נסתה לסחוט עוד פרוסת גבינה - במקום שביט.
לסיכום התובנות: אני צריך לעבור שוב אצל הקצב, נגמר הבשר כאן. למען האמת גם הירקות, אבל זה יותר קל להשגה מבשר איכותי במחיר שפוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה