יום הדרקונים

זה לקח משהו כמו יומיים, אבל הצלחנו ללמד את שביט להגיד דרכון. טוב, הכוונה היא לבערך 50 אחוז מהמקרים, בחצי השני הוא עדיין אומר דרקון ולא מבין מה ההבדל.
אלה פחות מתעניינת בדרקונים, כך שהיה לה הרבה יותר קל לקבל את קיומו של הדרכון. עדיין זה לקח את רוב הערב. יכול להיות ששביט הפעם דאג לבלבול.
בערב לפני דאגנו להודיע שהילדים מגיעים באיחור, הסברנו לילדים שצריך ללכת לישון מוקדם. הילדים באמת הלכו מוקדם, רק לא לישון. אחרי סיבוב נוסף הם גם הלכו לישון.
בבוקר קמנו ומיהרנו לתור במשרד הפנים. מכיוון שהזמנתי מראש את התור, אנחנו המתנו דקה! או בעברית פשוטה, פחות מהזמן שלוקח לשים 2 ילדים על הכסאות המתנה. מייד הגענו לעמדה, חתימה פה, ת.ז. שם וצילום לאלה. בעוד שלשביט היה ברור שצריך בוסטר, לגבי אלה היה ספק. הספק נפתר בנסיון הראשון - צריך בוסטר. כשהגיע תורו של שביט הבוסטר נשאר.
בסיכום הביקור, הילדים הפסידו רק את השעה הראשונה בבית ספר. שירלי מאוד התפלאה שכשמגיעים מאורגנים לא מבזבזים זמן. כנראה שמעט הזמן שהקדשתי לבירור הפרוצדורה צמצם את הזמן שנאלצנו לבלות במשרד הפנים. עכשיו הכדור במגרש של דואר ישראל, שזה שקול ל"אזור הדמדומים".