צרות של חכמים

הבעיה הראשית שיש לנו עם הילדים היא שהם חכמים. אני שומע את החיוך של הסבתא נמרח מאוזן לאוזן תוך מחשבה לא יפה של מגיע לכם.
ברצינות, כמה בעיות יכול לעשות ילד טיפש? הרי אם הוא טיפש, ניתן לחזות את הפעולות שלו. אני יודע מצויין מתי הכלב יחטט בפח, זה יקרה ברגע שהוא ישמע שאני ישן. הכלב יודע שאסור לחטט בפח, אבל זה מעניין אותו. ילד טיפש יעשה דבר דומה. ילד חכם, לעומת זאת, יגיע מהר מאוד להבנה שניתן לעבוד עלינו פעמים ספורות בלבד. לאחר מספר נסיונות כושלים, אלה מצאה פיתרון יצירתי: סבים.
מתברר שמה שהיה, הוא שיהיה. סבים נחשבים למבוגר אחראי, גם כשסבתא שלוקחת יותר כדורים מאוכל בארוחה משחקת כדורגל, היא מבוגר אחראי. זה מאוד הגיוני בתור ילד לשחק כדורגל עם סבתא. היה גם יתרון מסויים בעובדה שהראייה שלה הייתה ירודה, כך שהיא לא תמיד ידעה איפה הכדור. עכשיו בתור הורים אנחנו מבינים מצויין שזה היה חסר הגיון, ועושים את אותו דבר בדיוק. כדור הרגל מוחלף במשחק אחר כגון ״קפיצה מהשולחן״ או ״ריצה לתוך הקיר״, הבסיס עדיין זהה. אלה כבר הספיקה להוסיף לעניין טעם אישי בבגדים וכך כל יום יש מסיבה. הגרביים, בחורף, נקראים דומדום. ההסבר הוא (כנראה) שיש גרביים אדומות עם ציור של מיקי, מכאן שגרביים עם ציור של עכבר הן אדומות או דומדום לפי השיבוש האחרון. כמובן, השם ניתן למספר מצומצם של זוגות בלבד שהמשותף ביניהם הוא ציור של עכבר.
שביט, שרזי השפה עדיין לא נהירים לו, עושה דברים אחרים. לדוגמה: מכה זהירה על דלת ארון התקשורת גורמת לפתיחתו. מכה עושה רעש. מאחדים ויוצא שאם נותנים את המכה בזמן שאלה מקימה מהומה, לא ישמעו. בינתיים הוא למד שגם רצוי שלא יראו - יעני, שהמהומה תהיה בחדר ליד. בטח עכשיו הוא שוקד על עקיפת ההגבלה שאנחנו יודעים מתי הוא הולך לנסות.

המסקנה היא: חשוב שהילדים יהיו חכמים, אחרת נהפוך לבטטות כורסה שלא מסוגלות לחשוב בכוחות עצמן.

הבנות והסכמות

הבעייה הכי רצינית עם הילדים היא שלא ברור לנו כמה הם מבינים. זה מתחיל בבוקר, במקום לתת לי לישון, מעירים אותי. העובדה שזה יום שבת, מלווה בחג ושהמיטה מזמינה לא גורמת לטיפה היסוס. תוך לכל היותר מספר שניות אין לי שמיכה - אלה לקחה, אין לי כרית - גם אלה לקחה ואין לי אוזניים - שירלי צועקת על אלה כי היא לקחה את השמיכה והכרית.
הנקודה הבאה בה נלחמים בהבנה היא בגדים. להסביר לילדה קטנה שבחורף (כשחם) לובשים בגדים ארוכים ולא שמלות, זה קשה. להסביר לאותה ילדה שבקיץ (כשחם מאוד) לובשים בגדים ארוכים כי סבתא אמרה שקר, זה כבר בלתי אפשרי. בנוסף, סבתא גרה רחוק, אז היא לא תראה עד שנגיע אליה (ישנים/מעולפים מהחום) והיא תוכל לחטוף עוד התקף לב. לפי כמות הפעמים שאנחנו שומעים תלונות כאלו, סבתא היא כנראה עדר שלם של חתולים.
בימים בהם הולכים לגן יש נחמה, אני פחות מקפיד משירלי שהבגדים יגיעו על הילדים. מבחינתי מספיק שהבגד יגיע, השאר יתבצע אם ירצה השם. או אם תרצה הגננת, משהו שיותר קורה. אבל אם אין בגד אז על מה נריב עם אמא? גם לזה יש פיתרון.
אלה לא מוכנה להגיד ״ביי״ לאמא בבוקר, הסיבה היא שזה אומר להיפרד. שירלי היא אמא פרקטית, לכן מייד צועקים על אלה. שתי דקות ויש פיצוץ. שביט, שעובר קורסים בשובבות אצל אלה, מנצל את המצב ומיד בורח לטיול אסור מחוץ לבית. לרוב עד שהמהומה נגמרת יש מיני מהומה שנקראת ״היכן שביט״.
האמת היא שגם לשביט יש תפקיד בזמן הלבוש, הוא מביא מספר דברים. גם הוא כבר למד שאת הגרביים שמורידים שמים בסל הכביסה, ואם לא מספיקים לעצור אותו גם הנעליים. הרעיון שאחרי השימוש הגרביים מופרדות מהנעליים הוא קשה לעיכול.
כאשר ההתכוננות היא ליציאה, הבלגן עולה. ילדים קטנים לא מכירים את הדבר הזה שנקרא ״אשה״. מה שאומר ששירלי מקבלת תהלוכת בגדים על ילדים בהתאם להלך מחשבתה בזמן הלבוש. לך תסביר שהדרך בה אישה מתלבשת מוגדרת כך:
1. שפכי את כל הארון על המיטה (הבעל יסדר)
2. עמדי מול 1000 זוגות תחתונים ותגידי שחסרים אלו עם הציור של ממוטה. הם היו נורא אופנתיים בפולין במאה ה-5, תשאלו את פרס אם אתם לא מאמינים. תתעלמי מהערת הרקע של ״אז למה זרקת אותם...״ ותחשבי על הזוג עם הגלגל שהאדם הקדמון שם להנצחת הישגיו.
3. העבירי את כל הבגדים מיון יסודי, תחתונים לכסא, מכנסיים לכסא אחר, חולצות לשולחן במטבח ושמלות על המיטה.
4. קחי את כל החולצות והודיעי שהן שמלות.
ועכשיו לכיוון ההפוך, הודיעי שכל השמלות הן חולצות.
5. אחרי מספיק זמן (כשכולם עצבניים מאוד) הודיעי משהו בסגנון של ״זה בסדר״.
6. הוציאי את כל זוגות הנעליים וסדרי אותם בשלשות על רצפת הסלון. זהו שלב התאמת הנעליים לבגדים. לרוב חלק מהנעליים ״מטיילות״ להן עצמאית יחד עם הילדים, שלפעמים טורחים לנעול אותן.
בצורה מפתיעה ישנן נעליים שגם מתאימות לילדים, לגבי השאלה למה התשובה (המגומגמת) היא: ״אולי אני אזדקק להן בעתיד״. באיזה עתיד הרגל שלך תתכווץ? נעזוב את העתיד, אני רוצה לזוז, הילדים רוצים לעשות מלחמת נעליים והכלב מזיל ריר.
זה אולי הזמן היחיד שהילדים מבינים יותר טוב ממני מה קורה.

ילדים מבינים מצויין איפה האוכל נמצא - על השולחן (ועל הרצפה כשההורים לא מביטים). המקרר הוא נקודת ההחלפה, הצעצוע שתופס מקום ביד מוחלף במשהו שייאכל ברגע בו יהיה ניתן. לפעמים אפילו לפני-כן. גם המושג קינוח מובן להם. אבל מה משמש בתור קינוח זה כבר משהו אחר, אין להם שום בעיה מוסרית עם לסגור את הארוחה בשוקולד ומיד אחריו פרוסת נקניק. בחלק מהמקרים זה הולך ביחד. לפעמים זה רץ ובמקרים מסויימים זה סתם מעלה ניחוחות שגורמים לצבא לנסות לתפוס בעלות.

מעט לפני הפרסום התברר שיש עוד דבר שאלה מבינה היטב, בגדים. נערה בגיל ״שתיים וחצי״ לא מדברת עדיין בעברית תקנית, אבל יודעת מה זה בגדים. מדידת השמלות משנה שעברה (רובן נתלו וכמה נתלו בארון) גרמה לכזו התרגשות שברח לאלה. ברח לה פיפי, ברחה לה הבימבה, הסנדלים ברחו מהזיכרון בזכות השמלות.
הדבר היחיד שלא ברח הוא ה״חיתול״. חשוב לציין שצריך לשאול את אלה לגבי חיתול, לאיזה חיתול הכוונה. יש ״חיתול שביט״, זה הסוג הנורמלי ששביט לובש עדיין. יש ״חיתול מיאו״, זהו חתול (מנה עיקרית לכל חברי הקיבוץ) רגיל. לאלה יש אהבה מיוחדת אליהם, לפי ההרגשה שלי, זה לא נכון בכיוון ההפוך.

בין פסח לעצמאות

בין פסח לעצמאות ״תקוע״ יום השואה. משהו לא הכי ברור, לא קשור לכלום, אבל הוא שם. ראוי להזכיר שאנחנו מציינים אותו בצורה הכי לא יהודית שקיימת - אבל סתמי.
פסח, שנחגג שבוע לפני, מזכיר לנו צר אחר שקם על ישראל. מישהו שם לב לעובדה שכנראה משה רבנו היה בין הבודדים ששרדו באותו זמן? מישהו מצייץ ״כמה נרצחו על ידי פרעה?״ ברור שלא, זוהי חגיגת הניצחון. השורדים מכובדים.
ביום השואה המצב הפוך. את כל המתים אנחנו זוכרים, ממרקים את האנדרטאות. הניצולים, אלו שעדיין חיים, אותם אנחנו מסתירים. מי מאחורי מילוי טפסים אינסופיים ומי בעזרתם האדיבה של ״נערים מותקפים״. העיקר זה שלא נראה אותם, הם מפריעים לאתוס הציבורי שנחוץ ע״מ להילחם בכל מה שזז. הם גם יכולים, רחמנא ליצלן, להגיד שכאן יותר גרוע ממה שהיה שם. הדבר האחרון שביבי רוצה לשמוע זה ששם היה יותר טוב.
בישראל של 2013 יותר טוב ניצול מת מאדם חי! לאשם חי יש יכולת להגיד שמשהו לא תקין, המתים לא יסתרו טענות שווא.
איכשהו נוצר מצב שהאתוס הציוני אוהב את הגיבורים מתים. טרומפלדור הפך לגיבור - לאחר מותו. לעומת זאת החייל המעוטר ביותר בצהל, או לפחות אחד המעוטרים ביותר, אהוד ברק - מושמץ השקם וערב. למה? כי מת לא יכול להגיד לא אמרתי ״טוב למות בעד ארצנו״. לעומת זאת בן אדם חי, מזדקן, מגיב יותר לאט, לפעמים מאבד את צלילותו או את שמיעתו. החברה בישראל לא זוכרת את חסד הנעורים, היא מוכנה לקבל אותם או כמגש הכסף או בביטול. אהוד ברק יחזור להיות גיבור ישראל רק בתוך ארון הקבורה.
בעוד דור או שניים נוכל להפוך את השואה ליום הניצחון על הצורר הנאצי, לא תישאר המראה המעצבנת שנקראת ניצולים. ברגע שזה יקרה נחזור לבצע סדר פסח מסוג חדש, הפעם עם קליפות של תפוחי אדמה במקום המרור ומים עם עשב במקום היין.
רק חבל שהדבר היחיד שלומדים כאן מגרמניה הנאצית זה איך להתייחס לערבים.