ככה אוכפים?

יום שלישי שעה 17:25, כביש החוף מעט אחרי מחלף אור עקיבא לכיוון צפון.

גמרתי עקיפה כשניידת משטרה עקפה אותי. בהתחשב במהירות בה נסעתי, הם בטוח היו מעל המהירות המותרת. המהירות היא הדבר הכי פחות מטריד בהתנהלות של הניידת, למרות שזהו הדבר הכי בולט לעין, מעבר לעובדה שרק הצ'קלקה השמאלית עבדה.

בתוך הניידת יושבים 2 שוטרים מקדימה, האחד נוהג והשני (זה שאומר איך) מדבר בנייד. מאחוריהם מכונית בלי אורות דולקים, זה לא מעניינם.

רק אני אציין שבסוף פברואר בשעה 17:30 השמש כבר שקעה, כך שאפילו במקרה שמתעלמים מחובת הדלקת אורות בחורף, החוק הרגיל (רבע שעה לפני השקיעה) תקף. כאמור עבירה ראשונה שמתעלמים ממנה.

המכונית שהייתה לפני בעת העקיפה ונעקפה מייד אחרי התנהגה מוזר. ע"מ להגיע בשלום הביתה העדפתי לעקוף אותה (יש יותר סיכויים לרוורס מרכב מזגזג מאשר לגז) ולתדהמתי ראיתי את הסיבה שחמקה מהניידת לפני. אישה זקנה (לפי התספורת עם הצבע המזעזע) עם טלפון נייד צמוד לאוזן.

למי שלא שם לב אף-פעם, הבעייה עם טלפון נייד בזמן נהיגה היא לא רק שיש יד פחות על ההגה. יש בעייה שמדברים עם הידיים. כשזו היד שלא על ההגה, לא שומעים אותך טוב, לא נעים לא נורא. כשזו היד שעל ההגה, הרכב מזגזג! לרוב כפיצוי מורידים רגל מהגז והתוצאות "מדהימות" אותנו. גם כשהשיחה היא בדיבורית יש תופעות כאלו למי שלא שם לב.

חשבתי לעצמי, "אני אקח את מספר הניידת ואתלונן." אז את מספר הניידת לקחתי. טויוטה, הרכב שלי, זה כמו ארנב על הירואין. יש את כל הפוטנציאל למהירות, רק צריך מספיק זמן להוציא אותה מה"טריפ"...

אחרי שרשמתי אותו, הוא 12936, חשבתי בהתחלה לכתוב אותו כמכפלה, כי שוטרים לא יודעים חשבון, אבל נזכרתי שגם לקרוא זה בעייתי מבחינתם. חשבתי פעם שנייה. אני לא מתכוון להתלונן על השוטרים. ברור לכל בר-דעת שהם מקבלים את ההוראה הזו מלמעלה. בתי המשפט קורסים, תורידו עומס. גם השופטים בישראל לא צדיקים גדולים, עבריין מין נשלח הביתה בגלל שביתת הפרקליטים, לעומת זאת הדורס של הבן של חשין נשלח למעצר בית.

לי, לצערי, אין קשרים בבתי-המשפט. מכאן נובע שאני לא יכול להיעזר בהם לצורך עשיית צדק. בנוסף לכך, תלונה על שוטר מביאה אותך למצב בו המשטרה רודפת אותך לשם נקמה. עם כל הכבוד, אין לי סיבה מינימלית להיכנס לזה.

הדבר היחיד שאני כן יכול לעשות, ללא סיכון מיותר, הוא להאיר את הנקודה האפלה הזו. לשם כך נכתב בלוג זה.

יום רגוע

גשם בחוץ, חמים בבית, ככה מבלים ערב משפחתי.
היום היה רגוע. לקחתי בבוקר ילדה בורוד (שני גוונים של סגול, כשסבתא לא שומעת) למעון. לא היה שומדבר מיוחד. האובך הנוראי של אתמול נשטף ע"י הגשם וכתוצאה מכך גם השיעולים של אלה נשטפו.
יום כזה לא נרשם, אין בו כלום. בעבודה היה רגיל, לא משבר ולא הרמת כוסיות, רק קידום של הפרוייקט בעוד כמה צעדים לכיוון המטרה.
גם בבית, יום רגיל. הגעתי, ליטפתי כלבלב רטוב שהתנפל עלי, אחרי שצלחתי את מחסום הפרווה המלקק ראיתי את אלה ושירלי. אלה בארוחת הערב המוקדמת, אותה היא קיבלה באיחור קל. שירלי, בעמדת ההאכלה, דאגה וכל הדברים הרגילים.
מעניין לציין ש"דברים רגילים" של היום שונים מ"דברים רגילים" של לפני שנה. לדוגמה, ברור לחלוטין שיש אמבטיה לאלה בערב, האמת שגם שלי וגם של שירלי, הפושעת למדה להשפריץ על כל האזור. דוגמה נוספת היא בבוקר, בקבוק של אוכל וחיתול לפני יציאה מהבית.
ניסיתי פעם לשים חיתול על הפה של שירלי, הוא החזיק פחות מ-10 שניות, על התחת של אלה החיתול מחזיק 4 שעות בקלות.
אחרי שלב ההאכלה הגיע שלב המשחקים. שירלי שיחקה איתה בהתחלה ע"מ שאני אוכל לסדר כמה דברים במטבח, אח"כ התחלפנו. כעבור כשעה אלה כבר התעייפה ונשלחה לנמנום קל.
בשעה 21:00 היא התעוררה, קיבלה אמבטיה, אוכל ונשלחה לשנת הלילה ב-22:00. אנחנו חטפנו ארוחת ערב קלה מיד אחרי ההירדמות, את הנחירות השמענו כבר ב-23:00. מאוד חשוב, בחורה לא נוחרת, זה רק חצוצרן שתקוע ברחוב.

לילה טוב, מחר יהיה מחר.

שבוע של עומס

השבוע לא היה ברור לי מי יגמור את מי. האם אני אגמור את השבוע או שהשבוע יגמור אותי, סתם בגלל שאין זמן לישון.

ההתחלה דווקא הייתה מצויינת. חתונה! היה נחמד, מהנה וכל יתר הסופרלטיבים. הבעייה היחידה עם חתונה בתחילת השבוע היא, מכאן אפשר רק להתדרדר...

ביום השני כבר הייתה הנפילה החופשית, הצגה על אדית פיאף. כמה שניסו והתאמצו וכל מה שתגידו, השחקנית הראשית לא הייתה מספיק טובה. זה לא שהיא לא טובה, רחוק מזה, היא שחקנית מעולה. אבל בהצגה כזו, השחקנית הראשית צריכה להיות וירטואוזית יותר.

ביום שלישי, סביב אמצע היום הגיע הזמן לוירוס חדש. נכון לכרגע הוא כבר עשה לעצמו גן פרחוני מהבטן של אלה, יש הטוענים שזה סימן שהוירוס עובר, אני אומר שזה סימן שעדיין יש וירוס.

עם וירוס, ילדה שצריכה השגחה, אמא של ילדה שצריכה השגחה וכלב שמנסה לעזור. הבית נכנס למלחמת עולם במיידית. אלה הועברה לסבים להשגחה. היא משגיחה עליהם מהלול וכשהם לא מתפקדים (משחקים איתה) היא צועקת עליהם.

מדי פעם תוקף אותה חום קל (מעל 39 מעלות) או אז נותנים לה טיפות אקמול. אוכל היא אוכלת פחות, כשמנסים לדחוף יותר מדי, זה יוצא. בקיצור היא מבלה ואנחנו באותו זמן מתרוצצים. התברר לנו בזמן האריזה שרוב הבגדים שלה לא עולים עליה, מה שאמר קניות.

לסיכום השבוע היה ערב "יום האשה", ביום חמישי בערב. שירלי הלכה לשם, אלה עדיין לא.

ביום שישי אלה הראתה סימנים של הבראה, פחות פריחה, אין חום והיא לא מוכנה לאכול את הירקות. הסבתא שלה הספיקה להילחץ, להאכיל אותה בחלב, להסתכל על הטלוויזיה ולוודא שהיא משחקת כמו שצריך ולסיכום להתלונן (כמו פולנייה טובה) שהיא לא אכלה מספיק. אלה העדיפה לאכול ולתקוע גרפסון קטן לפני המשחקים.

בסיכום צריך לישון קצת. בשביל זה היה שווה לגמור את השבוע.

39.8

39.8 מעלות. זה החום שנמדד לאלה במעון. זה גם הדבר שהקפיץ אותנו לביקור דחוף אצל הרופאה, ביקור שהתברר שימשיך יום לאחר מכן.

כמה דברים הסתברו לי בביקור הזה. הראשון, לא ממש ניתן לדעת מה יש לתינוק עד 24 שעות אחרי הופעת החום הראשון. מה שאומר לחכות לצהריים ולראות... לפעמים בא לך לירות ברופא רק בגלל שהוא עושה את העבודה שלו נכון. תשובה מסוג "אל התינוקות רוצה את המכנסיים שאתה לובש" הרבה פחות מתסכלת מההמתנה לתשובה. ברור שבדיעבד תשובה רצינית יותר תספק אותנו באמת, אבל עדיין לא הגענו לשלב של "בדיעבד".

בינתיים צריך להמשיך בחיים, עבודה, נקיון הבית (המנקה מגיעה בבוקר) ולישון בלילה. חוצמזה יש עוד כמה דברים. כרגיל, אני לא זוכר מה הם ושירלי מזכירה אותם בזמנים בהם אני ישן.

הביקור אצל הרופא הניב חיוכים, כנראה שאלה למדה להתחנף בגיל 0. בנוסף היא קיבלה בדיקת דם ובדיקת שתן. בדיקת שתן זה דבר קל, לפי התיאוריה, רק שהיא העדיפה להתרוקן לחיתול וכך הבדיקה הפכה ללא רלוונטית. יכול להיות שזה כן רלוונטי, למרות שיש שם 5 טיפות בלבד...
התוצאה השנייה היא שצריך עזרה מהסבים לעוד יום. אסור ללכת למעון במצבה (שזה לא ידוע מהו) מחשש להדבקה. ההורים והסבים פתורים מהוירוס לפי ההגיון הזה.
כתוצאה מהטיפול של הסבים התברר מצב המלתחה העגום, אין בגדים שעולים על אלה. אחרי אמבטיה, אוכל, ברבור, אריזה ופריקה העמסנו את אלה לכיוון הסבים ואת עצמנו לכיוון קניית בגדים לתינוקת שעוד חודש לא תצליח ללבוש אותם.
לסיכום היום חיממתי פלפלים ממולאים (נא להזיל ריר על מישהו אחר) לארוחת ערב, יצאו מצויין. קצת פוצי מוצי לכלבלב שנשאר איתנו בבית ולמיטה, בכיוון, בדרך, אולי עכשיו. אולי נחסוך את פתיחת האריזות ליום אחר?
או שאולי אני נשוי?!?

חתונה

חתונה הינה רגע השיא בחיי זוג, זו הסיבה שרוב הזוגות לא זוכרים אותה.

הייתי בחתונה של חבר מהעבודה. חתונות של העבודה הן מקור לסיפורי פולקלור בכל חברה. מי לא ישכח את הפעם שהבוס שלו שתה יותר מדי וניסה להתחיל עם עציץ? או את הגאון שהחליט להביא חשיש ויום אחרי זה נשלח הביתה?

גם הפעם דאגו לאספקה, הפעם בזכות החתן ששבר את שיניו בכמה שפות שונות בהן הוא ניסה להביע את אהבתו. אני הייתי מעט יותר צנוע, שברתי את כוס המיץ שלי, עם המיץ בתוכה:( זה היה תוך נסיון למזוג מיץ לחבר.

המסלול לחתונה, עבור המוזמנים, מתחיל בהזמנה. כל זוג מנסה להיות מקורי, מה שגורם לכך שאי-אפשר לזהות הזמנות מרחוק. לפעמים גם מקרוב. מגנטים, חוטים, ניירות וסתם דברים בולטים מסתלסלים ומריחים (לפעמים מסריחים).

אחרי האישורים (הביטולים) והברדק שיש עם סידור השולחנות. אסור לשים את הדודים ליד הרמקול מחשש להצתה. את הצעירים, אסור להרחיק מרחבת הריקודים. את ההורים אסור בכלל לשים.

אחרי כל המשחקים מגיע היום הגורלי. זה מתחיל במה שנראה כמו ניווט מתנועת הנוער. למה כל האולמות נמצאים במקומות חשוכים, ללא נפש חיה באזור? בסוף מצאתי את עצמי נוסע בשיירה, הראשון "מנווט" וכל השאר אחריו לתוך הבוץ.

בסוף מגיעים לאנשהו. נכנסים לקבלת הפנים, מנסים לדגום את הדברים. תמיד המתאבנים הם הדבר הטעים ביותר. האולמות סומכים על האורחים שישתו מספיק אלכוהול ולא יוכלו להבדיל בין הדג למפה בשעת הגשת המנות.

דגימות האוכל מסתיימות עם הופעת הרב. מכיוון שלרובם אין שעון(?), זה תמיד באיחור. עד כדי כך שהרב בחתונה שלנו התפלא שאנחנו רוצים לעשות את החופה בשעה שכתובה בהזמנה לא חצי שעה מאוחר יותר.

שלב הריקודים הוא זמן טיפה מוזר. ריקוד בחתונות של אחרים, זה מין שמחה לאיד, אנחנו יודעים מה מצפה לכם... ברגע שנכנסים ילדים לתמונה, כבר לא רוקדים במקומות אחרים. זו בעיה לרקוד עם הטלפון צמוד לאוזן, חייבים לברר מה מצב הילדים (הם לקחו שאיפה של אוויר מאז השיחה הקודמת) שלא חלו במשהו.

בסוף הגעגועים מכניעים ובזיגזג מדהים מדדים לרכב ולטיסה הביתה. הילדים כבר מזמן חולמים, ממש לא מעניין אותם ההורים, אבל העיקר זה שנמצאים לידם.

חמין

החמין נולד בפולניה ע"מ למנוע בעיות משפחתיות. הרכיבים שלו פותחו ושוכללו ע"י דורות על דורות של פולניות, עד שהוא הגיע למצבו הנוכחי. להבדיל ממרק העוף המסורתי, שנועד לריפוי, החמין מיועד לגרימת כבדות עד כדי חולי קל.

עיקר הבעיה במשפחה פולנית ממוצעת היא השאלה "מה אתה עושה?". שאלה זו היא ההקדמה לשאלה "מה שמך?" עבור פולנים. במצב רגיל אין בעיה עם רצף זה של שאלות, במקומות אחרים נהגו להראות את החרב/דגל/כל דבר אחר צבעוני. הבעיה היא כאשר זה יום שבת, בחיק המשפחה, תחת האינקוויזיציה של אוסף דודות מרשים למדי.

אם החקירה תתחיל לפני האוכל, יקום הבן-אדם ויברח כל עוד נפשו בו. אם נניח שזהו מועמד להיות בעל, נבין את הבעייתיות. לעומת זאת, אם החקירה מתחילה אחרי שהוא גמר קערה אחת, נראה אותו מגיע לדלת. מקסימום הוא יעבור לרביצה על הספה בזמן החקירה. בהרבה מקרים השטיח יהיה מקום הרביצה (או התפקיד, לאחר פליטת פה).

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא הנפיחות. כאשר הבן-אדם חדש הוא לא משחרר אותן, התוצאות הן אי-נוחות כללית שמקילה על החקירות. כאשר הוא מרגיש מספיק בנוח זה יגרום לריחוק מספיק בינו לבין האבא שרוצה לתת לו פליק מסיבה זו או אחרת. זה יגרום לריחוק מכל בר-דעת באזור, בהתחשב בעובדה שכל בר-דעת ייקח את הנתח שלו במנת השקט הנפשי, הבית יהיה שקט. למעט רעשים קלים של שחרור (הזזת רהיטים) הבוקעים מדי פעם מחדרים שונים.

את שאריות החמין ממשיכים לאכול במשך השבוע. זה עוזר בעבודה, בעיקר כאשר הבוס מנסה לתת משימה, בעוד המעיים עסוקים במשימה יותר מסריחה. למתקדמים יש גם דרך להתעלל בבוס ע"י סגירת הדלת וכרסום בצל טרי.

לרוב האפקטים נגמרים ביום שני, לכן הנוצרים בחרו לפתוח את השבוע ביום זה.

אחרי כל ההסברים, מי בא לחמין בשבת הקרובה?

הרי החדשות

מבט זריז על העיתון (לאו דווקא של היום) הזכיר לי נושא כאוב, החדשות. השם קצת מבלבל, לחדשות יש נטייה לא להיות חדשות אפילו ברגע הפרסום.

בעידן המודרני יש חדשות ברדיו כל שעה, עיתונים כל יום וטלוויזיה שמשדרת חדשות 24 שעות. באינטרנט יש ערימת אתרי חדשות, חלקם מעודכנים מהר, חלקם לאט ומעטים כבר מתים.

בתוך כל הרעש החדשותי הזה נעלמת עובדה קטנה, אין כל כך הרבה חדשות.

השוואה בין עיתונים מהימים האחרונים מראה שלא השתנה כמעט כלום. רק שמות של אנשים ומקומות.

ביום ראשון מופיע כתבה ענקית שא' אמר "בלה, בלה". ביום שני מופיע כתבה שב' אמר "בלה, בלה". ליתר ביטחון משנים את המיקומים וגודל הכותרת. חושבים שציבור הקוראים מטומטם! ציבור הקוראים, מצדו, מתנהג בהתאם.

חדשות ב-8:00 ברדיו, בדרך לעבודה. חדשות ב-10:00, ליד הקפה, הפסקת 10. חדשות ב-12:00, ליד ארוחת הצהריים. להזכירכם, לשניצל כבר לא ישנו החדשות... חדשות ב-16:00, כדי לדעת איפה הפקקים, כאילו שהמיקום השתנה ביותר מ-100 מטר. חדשות ב-17:00 ברכב. חדשות ב-18:00, בטלוויזיה, יש גם תמונות. אפשר לחשוב שלא גולשים לאתרי חדשות... חדשות ב-20:00, ליד ארוחת הערב. לסיכום היום יש חדשות ב-23:00, לפני השינה.

עם כמות החדשות ששומעים כאן ביום, אני מבין למה לאוכלי נבלות יש משכורות גבוהות. למען האמת, זה גם גורם לכך של"יוצרי נבלות" יהיה פרסום אדיר, משהו לא רע.

בסיכומו של יום גם היום אני אעשה מעבר על אתר החדשות, גם היום אני אתעצבן על כתבות אידיוטיות. בסך הכל אותי זה מרגיע לראות שגם נעליים (אני יודע שיש כמה נעליים שהן יותר אינטיליגנטיות מהכתבים, אבל הן יבינו) יכולות להתקיים במדינה הזו, כנראה שאפילו בכבוד.

בקבוק

הבקבוק הראשון בחייו של בן-אדם הוא בקבוק בירה. לפעמים יין או ויסקי, עבור בישי-המזל. רוב התינוקות לא זוכרים כלום מהתקרית. אלו שכן קראו יותר מדי תיאוריות בפסיכולוגיה.

הבקבוק הבא הוא בקבוק הקולה. הרעל מספר אחד שמשווק לילדים. ההורים קונים ומחייבים את הילדים לשתות את זה, אבל השיווק אשם. תחת שום איום לא הצלחתי לשכנע כלב לשתות את זה, בירה דווקא כן. אני רק אחדד, קולה הינו שם כולל למשקאות המוגזים לפי אוכלי הנבלות.

הבקבוק הבא מגיע באזור התיכון. זהו בקבוק זול, ממולא בנוזל שמורכב מכהל 95% ועוד משהו. את הדבר הזה מביאים למסיבת כיתה ושותים כאילו זה שמפניה משובחת. לרוב בהסתכלות לאחור שואלים "איך שתינו את הדלק טילים הזה?"

הבקבוק הבא בתור הינו שוב בקבוק הבירה, הפעם בגירסה טעימה. בירה קרה, כמו שאין לי במקרר (נגמר), אותה שותים עם החברה מול הטלוויזיה. פעם הייתי שותה מהבקבוק, מתלונן על הטעם הנוראי שפחית מוסיפה ביחס לבקבוק, על הטעם הנוראי שבקבוק מוסיף ביחס לחבית ובסוף פותח עוד בקבוק, עד שכל המלאי נגמר. כאמור גם שלב זה עובר, ברגע שרוצים איכות יותר גבוהה.

מתישהו, לרוב אחרי שיש תינוק, נכנס סוג מעניין של בקבוקים הביתה. הסוג הזה עובר סטריליזציה (שריפת הידיים שלי) לפני שימוש. הסוג הזה גם ממולא בנוזל לבן שהורג עציצים, מנסיון. אהה, הסוג הזה מיועד להאכיל את התינוק.

החשיבות של הבקבוק לשמירת שלום הבית לא תסולא בפז. את זאת למדתי על בשרי היום.

הסיפור הוא פשוט. נסענו לחברים (שוב...) לכמה שעות בסוף השבת. כמו תמיד הגענו, פרקנו את התרמיל של אלה, והתכוננו לאוכל. בהתכוננות מצאנו חוסר קל. 2 הארוחות של אלה, בבקבוקיהן, נמצאות עדיין בבית. הכל היה יכול להיות טוב, אם גם אנחנו היינו בבית. רק שאנחנו לא היינו שם... כמו בעל/אבא/סמרטוט טוב נשלחתי במיידית להביא את הבקבוקים. בסוף אלה התעוררה לאוכל אחרי שחזרתי עימם, הכל הסתיים בלי נזקים, רק נשאר צ'יזבט קטן לחבר'ה.

מעגל חייו של הבקבוק לא נשלם עדיין, ברם העתיד לוט בערפל ולכן אני חותך את הסיפור באמצע.

איפה אורוול?

הסתכלות על הטלוויזיה והעיתונים בזמן האחרון גרמו לי לחשוב על ג'ורג' אורוול. ברור שתוכנית ה"אח הגדול" מובילה ברשימת הסיבות. אני רק אזכיר שהמונח הומצא בספר (המדהים והמצמרר) "1984", אני בטוח שארז טל יודע את זה, לגבי המשתתפים בניסוי אני פחות בטוח.

אורוול לא הפך לסופר מדהים רק בגלל "1984", למרות שספר זה מספיק, בנוסף יש ספר חביב שנקרא בעברית "חוות החיות". מי שלא קרא אותו שיתבייש. להבדיל מ-"1984" שמצייר תמונה אפלה של העתיד (לאותו זמן), "חוות החיות" מתעסק בחיות. ההקבלות למשטר הקומוניסטי הן חדות כתער, אבל זה עדיין חיות.

למה חסר אורוול זה ברור. שיטת הממשל בישראל היא בפשיטת רגל. דוגמה לכך היא שביתת הפרקליטים שגרמה לזה שעבריינים הסתובבו ברחובות, זה להבדיל מהזמן בו הם לא שבתו שאז השופטים היו אחראים לאותו נזק. הבעיות עליהן מצביע כל פוליטיקאי שאפילו לא שווה יריקה, תמיד קשורות לכך.

דוגמה נוספת היא בחירת המפכל, אורלי אונס ושות, נסיונות להפיל חקירה נוספת שבמזל נחתכו ע"י השר. בזמן הנוכחי זה ההעפה של גלנט מהמינוי לרמטכל על רקע חוסר עבודה של הוועדה, היועץ המשפטי ומבקר המדינה (אותו מיכה לינדנשטראוס ששם לעצמו מטרה לדפוק את המערכת כמה שיותר) כולם ביחד וכל אחד לחוד לא בדקו מספיק בציציות של המועמדים. בסוף, לאחר האישור, נזכרו לבדוק. הסירחון עולה לשמיים.

ישנה סיבה לחוסר הטיפול, הסיבה היא ציבור הבוחרים. כל אחד בוחר במי שיפתור את הבעיה הקרובה ללבו, כל ח"כ יודע שהוא לא ייבחר אם לא יהיו לו בעיות לפתור. הדבר משול לחברת שמירה ששוכרת גנבים ע"מ להגיד שצריך את השמירה.

את התחלואות הללו, כמו את תחלואותיו של המשטר הקומוניסטי ומשטרת המחשבות, ידע אורוול להפוך לספרים. ספרים שאנשים יקראו, משהו בסגנון הארי פוטר עם אג'נדה חברתית. מצטער לרולינס יש כישרון כתיבה מדהים, וחוסר הבנה טוטלי על החיים (לפחות של בני אדם).

כנראה שבינתיים אני אתגעגע לאורוול בכל פעם שאנחנו אצל ההורים של שירלי, איפה ש"הפח הגדול" דולק 24 שעות רצוף וביותר מטלוויזיה אחת.