סיכום יומולדת

פעם בשנה יש יומולדת. לשביט זה לא הזיז, הוא מבחינתו מוכן לשחק תמיד ולרקוד ברגע שיש מוזיקה. אלה, זה כבר סיפור אחר.
במשך שבוע שירלי מנסה להסביר לה, יש יומולדת לאבא. זה עובד, היא הצליחה לשנות את ה"יש יומולדת לסבא" של תחילת החודש ל"יש יומולדת לאבא". הקושי יהיה בהמשך, להסביר שנגמר היומולדת לאבא. אולי נקנה "עציץ יומולדת", עציץ שיש לו יומולדת כשאין לאף-אחד אחר. אלו 2 ציפורים במכה אחת:
גם יהיה לאלה למי לשיר "היום יום הולדת"
וגם לשביט יהיה אדמה לפזר בבית
יומולדת זה זמן מצויין להסתכל אחורה ולעשות חשבונות. כמה פעמים נתתי בעיטה עם האצבע הקטנה של הרגל לרהיטים שונים בבית. כמה פעמים צבטתי לעצמי אצבע ע"י סגירת ארון/דלת עליה. כמה פעמים העפתי ילד כי הלכתי איתו על הרגל - למען האמת, זה טרי מהבוקר, אלה שכחה מי זה אבא שלה ותפסה לי את הרגל בדרך לחדר השינה.
הדבר החשוב ביותר ביומולדת הוא הרמת הכוסית. פעם, כל משקה אלכוהולי (וודקה אינו עונה לדרישה זו - זה לא משקה, זה סתם נוזל מגעיל) היה מספק, אולי היינו דורשים הרבה. היום, לא כל יין יתאים. לרוב, זה לא יתאים, צריך משהו יותר נחמד. אישית אני מעדיף וויסקי טוב (סינגל מאלט, מיושן אבל לא מדי) אבל גם קוניאק או חברים אחרים יעשו את העבודה.
בנקודה הזו שירלי היא מאוד בעייתית. מישהו פעם הכניס לה לראש שבירה מכבי זו בירה טובה. ע"מ להוסיף חטא על פשע גם נתנו לה לטעום גינס חמה בתור בירה. יש דברים שגורמים לך להתגעגע לעונש מוות, אלו הן דוגמאות לכך.
הפיתרון היה פשוט:
ליקר לנו (לשירלי ולי).
מיץ ענבים בכוס אספרסו לאלה - שקראה לזה "קפה" לפני שהיא שפכה חצי כוס על השולחן.
מים לשביט - שלא חשב שצריך להרים כוסית, הוא העדיף לגשת ישירות לעיקר - האוכל.
את השירה אלה ביצעה אחרי ביצוע "פוסט-מורטם" לאוכל. היה בזה גם נקניק כך שזה יכול היה להיות מדוייק, רק שהנקניק התמזג עם הבטן שלה מבפנים בתור פעולת הכנה לאכילה.
לקינוח הוגש מעט כרוב חמוץ בו נלחם שביט בגבורה ואף ניצח. מתברר שקשה לאכול כרוב רק עם 2 שיניים, אבל לא זה מה שישבור את שביט. למען האמת, כשזה נוגע לאוכל, שביט נשבר רק כשהוא לא מוצא את האוכל. הבחור נכנס להתקף בכי שנפתר רק באמצע הביס הראשון ויתחדש אם האוכל ייגמר לפני הרעב.

בצורה לא מפתיעה ליומולדת בחורף יש גם תופעות לוואי. בצורה יותר ברורה, אלה תפסה וירוס. על מנת להוסיף חטא על פשע, זה וירוס מדבק שיכול לקחת 3 שבועות עד שהוא עובר והוא לא גורם לעייפות. התוצאה המיידית - אלה משגעת את אמא שלה.
ההמשך יהיה שהיא תשגע גם אותי, את הסבים ובקיצור כל דבר שאינו קבור 5 מטר באדמה. בנוסף, היא גם דואגת לאח שלה שכן הולך לגן. כמובן, דואגת זה בעירבון מוגבל, אם הוא נוגע בצעצוע אז ה"דאגה" הופכת ל"דאגה לפליק" אותו הוא יחטוף במיידי. מצד שני, גם שביט כבר לאט-לאט מבין את הרעיון, הוא דוחף את אלה ברגעים הפנויים, אולי זה ילך.

לסיכום היומולדת השכבנו שני ילדים במיטות וחרופ גדול על ישראל, לפחות עד להקפצת הבקבוק היומית של שביט.

בחירות בגן הירק

ירוקת הגינה התרכזה במיטב עלעליה לבחירות.
המועמדים - ירוקים.
המטרות - ממטרות.
מכל בכל הכל כלול,
שמחה ששון וגם חברים מהלול.

ראשון - הצנון.
סמוק ובטוח,
צועק על הרוח:
"מה אתה מפריע?
הנך גורם, לי להזיע."
ובעוד הצנון מנסה להלהיב,
צחנה חביבה עולה מהביב.
נאום הבחירות הקולח,
נופל על קהל גונח.

עולה לעזר - הגזר.
כתום כמו אש,
בקלחת בוחש.
גם לו יש משימה,
לעשות סלט מהגינה.
זה לא משנה שממנה הוא חלק,
העיקר זה - לדפוק את הסלק

בעוד נמשכת המהומה - עולה תפוח-האדמה.
שמנמן כמעה, מתקשה ללכת
חתיכת חסה בשקט נרמסת
הוא מדבר גבוהות-גבוהות
ובניו דואגים אותו לגבות
בלי אלימות ובלי עודף מילים
דבר לא יפה - ואותך מכים

אחרי עוד השהייה - עולה עגבניה
באודם לחיים
ומתק שפתיים
מודיעה קיבל עם ועדה
שגם היא חמודה
אז מה אם אין לה נסיון
והיא רק יכולה לישון
גם היא רוצה להתמודד מול כולם ולנצח
או לזרוק בוץ על מי שבראש גונח

הבחירות נמשכו למעלה מחודשיים
הרעש עלה עד לב השמיים
בסוף הגיע אדון גנן
ב-3 דקות טיהר את הגן
ירקות כסלט הגיעו לקערה
ובחוץ הארץ שקטה

סתם שבוע של סערה

זה כבר חודש שאני מסתובב עם אף סתום. זה כמעט כמו "חתונה עם מירי רגב", הכל סתום וצריך לנגב את האיחסה בתדירות גבוהה. רק שאף-סתום לא מוגדר בתור מחלה, לפחות לפי מה שידוע לי. בגלל שזה לא מחלה, אני לא חולה, אני הולך לעבודה ולא מבריא.
במטר הבא שמסביב לאף יש משפחה. האשה (זה כבר הפך לכל-כך מובן מאליו שאני כותב את זה לשם שמיים), שני הפושעים הקטנים והכלבלב. שירלי, כנראה, תהיה הסיבה להבראה. גבר, כידוע, לא חולה. האשה פשוט לוקחת אותו לרופא (בריא), מוציאה אותו מהרופא (בריא), אבל באמצע יש כמה ימי בריאות אבודים, אלו נקראים ימי מחלה.
לגבי הפושעים הקטנים, אני שומר את הדובדבן לקינוח (לא של האף) ומתחיל בקצפות. אלה לומדת יותר מילים, גשם זו מילה חשובה, רטוב זו מילה חשובה גם כן, השילוב ביניהם מהווה תירוץ מצויין למכנסיים רטובים. כמובן, לפי הגדרת המטפלת, היה גשם מקומי באמצע הגן.
בנוסף אלה כבר למדה מספר שטויות מכובד, אותן ניתן לבצע על הסבים. מההסבר הפשוט של "לא לקחתי כזה", דרך "יש עוד יד" וכלה ב-"אחד לשביט". מעניין שכשהיא אומרת "אחד לשביט", הוא באמת מגיע לשביט. רק אם שביט לא ייקח כמו שצריך, אלה "עוזרת".
רומי, דבר פרוותי גדול וחמוד, עברה לסטטוס "כרית". מוצאים אותה בכל מקום בבית, לרוב בלי הגיון ותמיד מזיזים אותה למקום אחר סתם בשביל הנוחות. יש עוד משהו לגביה, אבל זה בהמשך.
חתיכת הקצפת האחרונה היא "מש(ה)ומ". שם הקוד שאלה הדביקה לנקניק פרוס אותו אוכלים כקינוח. מתברר שלא רק היא מתלהבת מפרוסות של בשר במעט טיבול, גם האח שלה כבר למד. הוצאה של חבילת נקניקים עטופה בנייר צלופן מלווה ברעש כאילו קבוצת כדורגל עולה להחטיף מכות (זה מה שהם עושים על המגרש, לא?) רק חסרה החצוצרה לתרועה מסורתית. עצם המחשבה על הנקניק גורמת לאלה לשבת זקוף על הכסא ולשביט לתופף על השולחן, מייד אחרי קבלת הפרוסה - דממה. רק אחרי הביס אפשר לחזור לרעש הרגיל, נקניק זה קדוש, גם אם זה מחזיר.
הדובדבן שבקצפת, מה שנשמר לסוף, הינו שביט. יותר מדוייק, הנעליים של שביט. אחרי דחיות והתלבטויות ועוד קצת דחייה, נקנה לשביט זוג נעליים של "צעד ראשון". התגובה של שביט הייתה צפוייה - לא רוצה. ביום למחרת, זה השתנה לנחמד לי. גם רומי שמחה על הנעליים, זה יוריד ממנה את תפקיד ה"שרפרף" של שביט. הבחור מצא פטנט, נעמדים בעזרת רומי, הולכים בעזרת רומי ובמקרה שרומי רחוקה - הולכים אל רומי. איכשהו תמיד הליכה אצלו תגיעה לרומי.
רומי, שלא הייתה שותפה לקניית הנעליים, קיבלה אותן באדישות. היא לא מאמינה שזה תחילתו של השינוי, מבחינתה, שביט חמוד ולא מסוכן, גם כשהוא מנסה להכניס לה אצבע לעין. בצורה מפתיעה, לשביט גם מותר להישען עליה, לתפוס את הפרווה בלפיתת חנק ולעשות כל מיני דברים שנראים לנו מאוד כואבים. בגדול, רומי היא של שביט, בתנאי שמותר לה ללקק לו את הראש.

זהו, שלב ראשון לקראת ילד הולך. רק שיתחיל כבר ללכת למה הוא כבד לי.

עוד דבר אחרון, טרי מהגן. בכדי להשוויץ שמו אותו על הרגליים כשבאתי לאסוף את הילדים, שביט בלי להתבלבל ברווז את עצמו אליי.

בטריות

באיזהשהו שלב בחייו של זוג צעיר מופיע הצורך בבטריות. לרוב זה כשהילדים מתחילים להשמיד את הבית (ללכת) בכוחות עצמם.
תוך פחות משבוע מתגלים פרטים חדשים על השלט של המזגן. הוא עובד עם 2 סוללות. סוללה שמנה לא נכנסת אליו, גם לא בעזרת הלשון של הכלב. בילוי במעמקי השירותים, אינו שייך לתחביביו של השלט הנידון.
בנוסף למזגן יש את הטלפון האלחוטי, עם סוללות מיוחדות, כמובן. יש את הסלולרים, הם צרה כשלעצמה, נסו להחליף בין דגמים.
אבל הכל מתגמד ביחס לצעצועים.
כל צעצוע דורש בטריות שונות, מספר שונה וכדי להוסיף חטא על פשע, מנגנון החלפה שונה. חלק עם קפיץ שחוץ מהילד אף-אחד לא מסוגל לפתוח. אחרים עם מברג, פיליפס משולש בצורת ג'וק ועם חור כפול - סתם כי זה משהו שלא ניתן להשיג בשום מקום. גם במקרה הזה, הילד הוא הפתרון. הבעיה היא שה״פתרון״ מהר מאוד מיישם את העקרונות גם על צעצועים טיפה יותר גדולים, מכונת הכביסה, המייבש, מדיח הכלים והמקרר זכו לביקור חפוז. כשהילדים יבינו קצת יותר, נקריא להם את ״עמי ותמי״, אני רק מקווה שהם לא יחליטו לדלג לסוף ויגדירו את אמא כ״מכשפה״.
לבטריות גם יש שימוש נוסף: גולות. מי לא אוהב לשחק גולות? אני, כשזה בתוך הבית שלי, בכל החדרים ובשיתוף פעולה מדהים בין הילדים והכלב.
מה שמסתמן כמזל הוא העובדה שלמוצץ לא צריך בטריה (עדיין) ושלבגדים כנראה שלא צריך, לנעליים כבר כן.
לילה טוב בטריות יקרות, המשיכו לזהם את הסביבה ולרוקן לנו את הארנק.

חזיר!

הפעם אני כותב על נושא טעון: חזירים. רק לשם הבהירות, זה לא על חברי כנסת ואפילו לא על רבנים למיניהם. חזירים נטו, בעל החיים הידוע כטומאה שבטומאה.
אולי לפני הכל צריך לנפץ מיתוס ישראלי רב שנים, חזיר לא יותר טעים מבקר. אם הבקר עשוי טוב (בידי מקצוען) אז החזיר אפילו פחות טעים. הנקודה החשובה היא מקצוען.
להבדיל מבקר, חזיר הוא סלחן, כמו עוף. טעויות קלות בטיפול בבשר החזיר לא יובילו לאסון קולינרי, מאוד דומה לעוף. ההבדל העיקרי מעוף הוא זה שחזיר זה בשר, לא עוף. אפילו חז"ל לא התייחסו לעוף כבשר, האיסור של עוף עם חלב נכנס "מחמת דומה". היום היו קוראים לזה "מה יגידו".
נקודה נוספת בה החזיר דומה לעוף היא המחיר. בפעם האחרונה שביקרתי ב"טיב-טעם" מחיר קילו חזיר היה חצי ממחיר קילו בקר. מה שחבל זה שהקצב שלהם הוא כנראה ח"כ לשעבר, החיתוך של הבשר נראה כמו דיון בכנסת: עקום ובלי טיפה פרופורציה למה שמגיע לפניו ואחריו. נסיון לצלות סטייקים מבשר (טרי!!!) הוכיח שאין בין הקצב לבין טיפול בבשר שום קשר. אפילו שביט ויתר על חלקים מהסטייק ולא בגלל היותם עצמות.
יכול להיות שחלק מהמחיר הנמוך קשור לעובדה שאין "גנב" שמכשיר את הבשר. כל מי שאי-פעם היה בקשר עם משגיחי-כשרות יודע על מה אני מדבר. ע"מ שבשר יהיה כשר הוא צריך לעבור שחיטה כשרה. ע"מ שבשר יהיה עם חותמת כשרות של הרבנות, הוא צריך להיות כשר וחלקים ממנו צריכים להיעלם בדרך מסתורית לביתו של משגיח הכשרות. כמובן שאסור שיהיה תיעוד, כדי שהמשטרה לא תוכל לטפל בכך. לפי היהדות המודרנית מותר לגנוב, בתנאי שזה מחילוני. לצורך העניין, חילוני הוא כל מי שאינו בזרם של הרב.
גידול חזירים הינו עסק יחסית פשוט. לא חברי-הכנסת ולא החרדים מהווים הוכחה, למרות כל הרצון הטוב?!? מה כן, למרות שמותר לגדל חזיר בישראל רק מעל בטון ובעוד כמה מקומות (כפרים נוצרים, משכן הכנסת ומאה שערים). חזירים מתרבים בקצב מהיר (מישהו אמר חרדונים?!?) ואוכלים בערך הכל. התוצאה היא שההשקעה בחזיר למאכל נמוכה משמעותית מבקר. מחירי השחיטה דומים לאלו של בקר, אולי זולים מהם כי לא צריך לממן "חזיר השגחה".
אז אם זה זול ופשוט ולא מממן חזירים מהסוג השלישי, למה לא מאפשרים לי לקנות את זה בסופר?
האם שס, שדוגלת בהוזלת יוקר המחיה, לא יכולה להבין שאני רוצה לחסוך קצת ע"י קנייה של בשר יותר זול ושדורש פחות עבודה?
התשובות - אצל אלוהים, אבל הוא עסוק. גם אלוהים לא יכול כבר לגמור את החודש בישראל.