דייייייייי!
נמאס ממלחמת הבחירות של ביבי.
לפעמים, בכל פעם שפותחים רדיו או טלוויזיה, נדמה שהמלחמה הזו היא הצגה. כתבים באדרנלין גבוה מברברים שטויות, פוליטיקאים דרג ז' רצים מאולפן לאולפן ומשווים למי יש יותר ביצים (ופחות שכל) ומעל לכל רובצים ימי שידור מיוחדים.
רק חבל שבתוך ההמולה הזאת נשכחים האזרחים. כן, האזרחים, אלו שרצים לתפוס מחסה עם הישמע ה"צבע אדום". גם אלו שנהרגו ונפצעו מהטילים והפיגועים, אלו האנשים שבאמת הפסידו במלחמה הזו.
זה מוזר להגיד, אבל המלחמה הזו דווקא גורמת לי להבין כמה המחאה החברתית חשובה. החשיבות שלה היא בריקון האורוות מהסוסים שהתנחלו בהן. פוליטיקאים משופשפים נוסח ביבי ושות' רועדים מפני הניקוי, בצדק, הרי הם אלו שהביאו לשם את הלכלוך מלחתחילה. אבל לא בכדי ביבי נחשב לקוסם, במחי עט אחד, עם ישראל במלחמה.
במלחמה כמו במלחמה, אין אשמים. יש אויבים ויש ידידים, אלה בתור לגיהינום ואלה בתקווה שלא יגיעו למנוחתם מוקדם מדי. בסיכום, הרבה דם ישקה את האדמה, טובה גדולה לא תצא מכך, אבל הפוליטיקה תשמר - זו המטרה הנעלה שלשמה פתחנו במלחמה.
לפני הסיום חשוב להזכיר:
אלו שנלחמים (ונהרגים) הם גם משלמי המיסים שנאנקים תחת העול. הם גם אותם אלו שנשדדים השקם וערב ע"י הממשלה בטוענות שונות והם-הם "הקטר שמוביל את המשק". לפי היחס, ביבי קרא את "חוות החיות" של אורוול. קרא, שינן, הפנים והבין שנפוליאון זכה בכל הקופה - אז הוא יהיה נפוליאון.
---
טרם הספקתי לפרסם את הפוסט (לכן הכותרת שונתה מ"טילים עליך ישראל") והגיעה הפסקת האש. מצויין! אין... מלחמה? עדיין יש. טילים? עדיין יש, טרוריסטים? עדיין יש. חמאס? עדיין יש.
בשורה התחתונה זרקנו המון כסף (סדרי גודל של מיארדי שקל) וקיבלנו כלום. אין רגיעה, כי אין גוף ריבוני שולט בעזה. אין שלום, כי את המעטים בחמאס שהבינו שצריך לדבר עם ישראל, ישראל חיסלה. דעת הקהל העולמית לא זזה במילימטר לכיוון ישראל, עזה אינה מדינה עצמאית.
הישראלים הוכיחו את היותם פראיירים. מצביאים עבור מי ששולח אותם למות בקרב או לחיות כעבד של הבנק. במקום להילחם בבעיית הכלכלה בישראל, חלוקת הנטל ושאר העניינים החברתיים, מסמאים את עינינו במקסם השווא של עזה. פתאום אין בעייה לגמור את החודש, המינוס יגדל. אין פטור גורף לכל מיני אוכלוסיות - אנחנו לא רוצים אותן. אפילו חופש הביטוי - נפגע.
ושלום על ישראל עד למלחמה הבאה (משום מה זה יהיה בימינו אנו...)
