מתנה ליום הולדת

כמו בכל שנה, לקראת סוף ינואר יש לי יומולדת. אין לי מושג בן כמה אני, אבל החישוב הוא שנה נוכחית פחות 1978. למען הסר דאגה מלב כולם, גם מה השנה אני לא יודע, רשום לי בטלפון.
ליומולדת יש נספח, לרוב זה מתחיל ב-"מה אתה רוצה?" או כמו שכמה אוהבים לשאול "איזה מתנה להביא לך?" התשובה, פשוטה להפליא, היא שאין לי מושג.
תכלס, אם אני רוצה משהו, אני פועל להשיג אותו. בין אם זה לקנות חומרים, לדבר עם אנשים או סתם להכין תוכנית מגירה לשליפה ביום ובשעה הרצויים. התוצאה היא מתסכלת בטירוף לכל מי שמנסה לשאול אותי לרצוני. הרי חוץ מדברים לא אפשריים ("שלום עולמי" לדוגמה) אין לי משהו שחשבתי עליו. הספר שאני מחפש -הוזמן. הטלפון שאני רוצה להחליף - מחכה לקריסה טוטאלית. הטלוויזיה - הוחלפה לפני חודש.
רק לגבי הטלוויזיה, הכנסנו פלזמה נחמדה של 50 אינץ' הביתה. אחרי כמה ימים, הרבה סבים והוריקן אחד, הוחלט להעיף את הבלוק הישן. בלוק ענק של טלוויזיה ששוקלת כמו הספה, לפחות כך זה מרגיש. במוצאי שבת, לאחר שהפושעים אוחדו עם מיטותיהם עד לציוץ הקרוב, לקחתי עגלת סופר ומילאתי אותה בכל טוב. שקית שחורה של גופות לזבל מהמטבח, שקית שקופה לזבל שנאסף לאחר מעבר של הוריקן ודוב, שקית שחורה של גופות שמריחה כמו גופה בת 100 - שירלי טוענת שזה החיתולים, אני שכחתי איפה המסיכה, אז לא בדקתי. מעל ערימת השקיות העמסתי בלוק כבד שעד לפני שבועיים היה מחובר לכמה נקודות בקיר.
בדרך בין הבית לפח, 10 מטר בירידה, עצרה אותי ניידת משטרה. "מה אתה עושה עם הטלוויזיה?" לקח לי מספר דקות, כולל בדיקה שאני באמת גר בבניין, בכדי להסביר שהטלוויזיה הזו היא זבל. מתברר שלגנבים בישראל אין טיפה הבנה מה הערך של מה שהם גונבים.
חזרה לנושא המקורי, אז מה לביא בתור מתנה? האמת, צריך להפתיע אותי. אם זה בספר מסופר שאני לא מכיר (זהירות - מלכודת אש, אני מכיר הרבה ובחלק מהמקרים לא סובל אותם). פעם גם חולצות היו רעיון, אבל התחתנתי מאז. כלי אילוף לילדים גם נשמע רעיון טוב, אבל זה ליומולדת של אלה או שביט, ממילא אחרי יום התהפכו היוצרות והילדים יעברו ל"אילוף הורים מתקדם".
מה שעושה בן-אדם נשוי במצבים כאלו הוא טריק בסיסי של יחסי אנוש. זהו סוד החיים. זה אפילו יותר חשוב מ-42, מי שלא מבין - בעיה שלו, רק שיזכור להתבייש. התשובה האולטימטיבית:
"אההמממ... המממ... אהההה... אוווווווו..." כמה כחכוחים בגרון, "הממ - אישתי..."

זה אמנם אומר שאני ישן היום במיטה של הכלב, אבל זה אומר שאני ישן, מישהו אחר ישבור את הראש על מה לעזאזל קרה כאן.

נ.ב.
נזכרתי ממש לפני הפרסום, התאריך יומולדת שלי הוא 27/1/1978, הגיל - כאמור, לא זוכר. אני רק מקווה לזכור לכבות את הטלפון לפני השינה, ליתר ביטחון, נא לא להתקשר לפני 8:00 (אבא...) בכל זאת אנחנו מנסים לישון קצת.

כמה נמוך אפשר לרדת?

יום חמישי, שעות אחר הצהריים של יום חורף קריר. אספתי שני פושעים קטנים מהגן ונסענו לקניון הסינמול בחיפה. אמנם זה לא הבילוי המושלם עם שני זאטוטים, אבל זה אמור להיות נחמד.
הגעתי איתם לקניון. חנייה עברה בשלום, שניהם ישנו. השלב השני, הוצאה מהרכב והליכה פנימה, עבר בשלום יחסי, שביט התלונן מעט על רעב. דהירה פראית בעגלה (מהירות בה צבים מסמנים לך שהם רוצים לעקוף) הביאה אותנו אל אמא, רומי וחברה - לא מהסוג של רומי.
המיקום, גרג - סינמול.
ניסינו להתיישב, אבל שביט נעשה רעב ושירלי החליטה (בחרה מתוך האפשרות היחידה) להניק אותו. בזמן זה המלצרית נזכרה להביא שוקו. כן, שוקו. קטן, חום, מתוק וב-20 דקות איחור לפחות. יכול להיות ש-45, אבל לא הייתי שם בזמן ההזמנה.
הלימונדה, שגם הוזמנה לפני שהגעתי, הגיעה כעבור 30 דקות נוספות. בזמן זה הספיקו לעדכן אותי בעובדה שהלימונדה היא כתוצאה מכך שהיה חסר מנגו, אפרסק ומלון. בצורה מפתיעה, גם את הבירה שביקשתי היה חסר. לפחות את הסוג השני היה. כשהביאו אותה, לאחר זמן קצר ביחס ללימונדה, התברר שבגרג שותים בירה בכוס מיץ. ההגדרה לכך היא פשוטה: ברבריות!
לפחות אליי מה שהגיעה היה ראוי למאכל (ושתייה), שירלי לא זכתה לזאת. המנה הראשונה ששירלי הזמינה, הגיעה עשויה מדי. כנראה שהטבח שכח את הילד בגן וקפץ להביא אותו בזמן שהספגטי היה על האש. לצערנו הספגטי לא נשרף ולכן הוגש. שירלי טעמה, ירקה וניסתה לשכנע אותי לטעום. רק אנשים נשואים יכולים להשתכנע מהמשפט "זה מגעיל, תטעם!"
מתברר שאני נשוי, אבל לא מספיק. לא השתכנעתי. המנה הוחזרה אחר כבוד למטבח. בתור תחליף שירלי לקחה רביולי גבינה. אי-אפשר להרוס רביולי, לפחות כל זמן שאתה לא נשוי. הטבח בטוח לא נשוי. במחשבה זו שירלי יצה לדרך.
הרביולי הגיע מהר. מאוד מהר. רק חבל שהוא הגיע לפני שהוא התחמם מספיק. אלה טרפה שניים לפני מקצה הטעימות של שירלי. אחרי המקצה, יצאה הוראה לא לתת לאלה עוד. למען האמת, לא לתת לשום יצור אנושי (כולל רומי) את הרביולי למטרות אכילה.
בשלב הזה הרמנו את הדגל הלבן. זו הפעם הראשונה בה נצא מגרג רעבים.
ביקשנו חשבון. לפחות לחייב יודעים בארץ, לפחות כך חשבנו.
החשבון הגיע לאחר חזרתי מהרכב, כולל שיחות חולין. הגעתי אל השולחן בכדי לאסוף דברים ולזוז. לזוז אפשר, אבל לא מכובד לפני שהכרטיס מוחזר. זה קרה, בסיבוב השני של אלה. עד אז שביט דרש את המס שלו, "מס אמא".

לסיכום: לסניף הסינמול של גרג לא נתקרב יותר!
זה מוזר, בעיקר כי בשאר סניפי הרשת בהם ביקרנו (4 במספר) היה מעולה. כולל בסניף הכשר של יקנעם.

סופה של סופשבוע

את הסופה האחרונה פתחנו ביום שלישי לעת לילה. בצורה יותר מדוייקת, שביט דאג להזכיר לנו שהוא קיים - כל שלוש שעות במשך הלילה.

ביום רביעי כבר הצטרף המבול. נעזרנו בסבא על מנת להשיט את שני הפושעים מהגן לבית, ברכב כמובן. בשלב זה שביט הולבש כבר עם 2 שכבות, מזגן וכלבלב. אחותו, אלה, נשארה עם הלבוש הרגיל. בעוד ששביט סובל מקור, אלה סובלת מחום. מאוד סובלת מחום, ביום שישי קיבלנו תזכורת לכך.
בערב, זמן הסיבוב עם הכלב, מצאתי את עצמי מקווה שהשכנים ישנים טוב. זה לא בגלל הכלב, השירותים של רומי לא זזו כבר כמה חודשים. זה בגלל העובדה ששכחתי (שוב פעם) להחליף את המכנסיים הקצרים לארוכים. הבעייה פה היא שהקור לא ממש מפריע לי.

בבוקרו של יום חמישי כבר היה ברור: אם אלוהים קיים, אז הוא איבד שליטה על השלפוחית שלו. גשם טיפטף כל הבוקר. הגשם טיפטף כשהעמסתי את שביט לכסאו, הגשם טיפטף כשהעמסתי את אלה לכסאה, הגשם טיפטף כשהורדתי אותם בגן - פה חטפתי שאלה על למה לא ביקשתי עזרה בלהחזיק אותם. לסיום הבוקר, הגשם המשיך לטפטף גם במשך השעתיים בהן עמדתי בפקק.
כשלקחתי את הפושעים מהגן, בשעות הערב המוקדמות, הטיפטוף היה יחסית קל. בהמשך הערב, מעט לפני השינה, היה צריך סיבוב שירותים לכלבלב. עקב המבול שניתח בנו בצאתנו לגינה, הכלבלב הבין שיש לזרז תהליכים. לבית חזרנו בזמן שיא, המגבת הייתה גם האישור לכלבלב לחזור לציוויליזציה - להתנגב.

בשישי בבוקר העניינים כבר השתגעו. אמנם שביט הפסיק לנבוח, אבל השלפוחית של אלוהים כנראה גדולה. הטירוף התחיל בשלב ההגעה לרכב. התברר שהסופה טרקה את הדלת לחנייה. לא נעים, כן נורא - הדלת לא נפתחת. מעקף מימין, חבירה מהבית אל הבית ליד ולנזק-האוויר ובסוף הרכב מחכה ברחוב, כמה מטר מהבית.
ההעמסה התחילה בשיטה הסטנדרטית לגשם, אלה על הידיים, פנימה, הידוק רצועות וחזרה לשביט שנמצא אצל אמו. הפעם עם תוספת קטנה, מטח ברד. כך, בשעה 8 ומשהו לפנות בוקר, ברד מוטח בנו ואני מחזיק ילד ועסוק בחגירתו. בדרך למדתי שלא נעים לדרוך על ברד בסנדלים, הקראנץ' שזה עושה דומה להעברת ציפורן על לוח של גירים. למזלי המכנסיים לא נרטבו יתר על המידה בזמן זה, למרות הזרם שבו שכשכתי את רגליי.
בצהריים היה רגוע מספיק בכדי שלא נירטב. בערב מצאתי עצמי לכוד מול הזמנת א. ערב. 15 דקות חיכינו ברכב להיחלשות מספקת בכדי שנוכל לרדת מהרכב, ללכת 10 מטר ולהזמין אוכל. לפחות בזמן החזרה הייתה הפוגה.
לטיול היומי עם הכלבלב הגעתי עם מכנסיים ארוכים. מעבר לזה הלבוש הרגיל - טי וסנדלים. כמובן שקודם יצאנו ורק לאחר מכן גיליתי את הפרט החשוב - המבול חזר. עד כדי כך חזר שהכלבלב מיהר להתרוקן תוך הבנה שכך נגיע לחימום יותר מהר. אפילו עם הזריזות הכלבית, החולצה ספגה כמות מים יותר גדולה מהאמבטיה של שביט. אני ספגתי את המבטים של שירלי שאומרים - אל תעשה זאת, זה לא מכובד וחוץ מזה גם אני רציתי לעשות זאת.

בשבת בבוקר התחיל להתבהר. כמובן, בוקר הינו דבר יחסי, לדידנו, בשעה בה אוכלים את ארוחת הבוקר - 12:30. מה לעשות, התעוררנו מוקדם, בכל זאת, הילדים רצו לקום. בערב כבר לא הייתה סופה.

עכשיו מחכים לסופה הבאה.

שביט בגן

בתום יומיים סוערים, יש שני פושעים בגן.
כמו כל סיפור טוב, גם פה לא ידוע הסוף, מה שידוע הוא מהלך העניינים. כרגיל, ההתחלה היא טלפון. אישית אני חושב שלמכשיר הזה יש אופציה אחת מיותרת - האפשרות לבצע שיחות, על כך בזמן אחר.
יום ראשון של השנה החדשה. הציפורים מתנדנדות על העצים, כתוצאה מאדי האלכוהול. הכבישים ריקים, כדי שצרכני האלכוהול יתעוררו. עובדי מד"א מרימים כוסית על "שעבר בשלום". אני מקבל טלפון שמסביר שלאלה יש חום, אבל לא רציני.
אלה וחום הם לא חברים טובים, היא דוחפת אותו. החום הפעם נשאר, לפחות עד לערב. ביקור אצל הרופא הביא למסקנה - וירוס. ליתר ביטחון, הוירוס מדבק, מה שאומר הפרדת פושעים. אלה בחדר שלהם (איפה שהיא ישנה רוב אחרי הצהריים ממילא) ושביט בסלון, לסבים היא תשלח בבוקר. במקביל הבנו, צריך להכניס ילד לגן. בתוך בלגן ההפרדות נכנס בלגן ההסתגלות (של האמא) לגן. בעברית: "סיסו, שמחו וכל החמולה שלהם..."
בערבו של אותו יום, מצאנו את עצמנו בבית עסוקים בלשעשע תינוק. מתברר שבערב רגיל, בלי וירוסים, אלה דואגת לספק תעסוקה לשביט. בערב שהיא לא נמצאת, פתאום אנחנו קולטים שהוא מחפש אותה. במזל שרדנו את היום, לפחות למחרת היא חוזרת הביתה.
בבוקר שביט מצא לעצמו מיטה חדשה - בגן. עכשיו, אחרי שהוא דאג לחמם אותה יפה, הוא יוכל לבלות שם ימים. כך שבבוקר למחרת אני מביא שניים לגן.

בבוקר התברר לנו שלהביא שניים לגן זה פרויקט. ראשית, צריך ששניהם יהיו מוכנים ליציאה מהבית. רק שאלה כבר מזמן סיימה לאכול בעוד ששביט היה באמצע האוכל ומילוי החיתול. אחרי ששניהם היו מוכנים היה צריך להגיע לרכב. אלה בורחת לכיוון אחד, שביט על הידיים ותרמילים מסוגים שונים על הגב - נוהל אבא לבוקר.
להכנסה לגן היו 2 שלבים:
1. הילדים - שני פושעים הוכנסו כל אחד למקומו.
2. הציוד - מעיל, חרמונית, תיק לאלה, תיק (זמני) לשביט, חיתולים, חלב, מזון אחר (זה כמו בשר אחר רק לא טעים) וכנראה שעוד כמה דברים שאני לא זוכר.
עבר בשלום.

זה לא נראה הגיוני, אבל זה הרבה יותר מרגש להכניס ילד שני לגן. פתאום זה ילד שיושווה בעל-כורחו לאח הגדול. ילד שלא מגיע כדף חלק, אלא כ"אוסף של הבדלים" ממישהו אחר. אנחנו כבר מזמן הפסקנו להגיד מה שונה, זה כמו להגיד מה ההבדל בין שפן לכלב. השאלה היא כמה זמן לוקח למישהו אחר להבין זאת ועוד יותר חשוב, האם שביט יסבול מזה?
שאלות יש למכביר, תשובות - אין.

סופשנה 2011

יום שבת 11:45, קפה של הבוקר. לגימה מהנוזל החום-לבנבן שמעלה ניחוח מרשים לאפי. התחלה אידיאלית ליום שבת.
יש רק בעיה קטנה, המציאות. הקפה הראשון לא הגיע בשעה זו כי התעוררנו מאוחר. למען האמת התעוררנו מוקדם, מאוד מוקדם.
ב-4:30 בלילה, לפני שאבא שלי קם לבצע השכמה לציפורים, שביט התעורר. לפחות הוא מתעורר מהסיבה הנכונה - אוכל. גמר עם האוכל, חזרנו לישון.
ב-7:15 הציוץ הכפול מחדר הילדים. לשביט משעמם ואלה רעבה. ליתר ביטחון, החלטנו לנסות על אלה דייסה לארוחת בוקר.
אחרי רבע-שעה של בישול דייסה ונמנום מצדי ומצד אלה (רעבה-רעבה, אבל לא מצליחה להשאיר עיניים פקוחות) היה אוכל. מספר דקות נוסף וחילצתי את הכפית והקערה מפי הטורף האימתני שחיסל את הדייסה.
אלה חזרה לישון, שביט חזר ללול ואנחנו לגניבת שעת שינה נוספת. נתפסנו בכלכלתנו ע"י 2 הפושעים. אחרי מעט שוחד לכל אחד מהם יכולנו לנסוע למסיבת יום ההולדת.
בערך יכולנו לנסוע. מתברר ששני ילדים, שני מבוגרים, כלב וסיר מרק חם - לא נכנסים לטויוטה. המונח הזוי עדיין עובר לי בראש לפני מחשבה זו. אני מבין שהתרחבנו, שירלי טוענת שגם במותניים והמשקל מזייף למטה. אני מבין למה המשקל רוצה לזייף, אבל הוא יחטוף בכל מקרה בגלל שהעובדות לא חשובות, רק המחשבה.
אחרי ארוחה קלה, בה אלה הוכיחה את אהבתה לקובנה, עברנו לשלב הרביצה על הספה תוך שחרור הילדים והכלבים. תערובת של ילדים וכלבים תמיד מספקת חוויות. הפעם זה היה הנסיון של אלה לתת לכלב את הצעצוע שלו. הנסיון לא ממש צלח, אנחנו נהננו מהבידור.
לקראת ערב, העמסנו את הדברים, את אלה שכבר הייתה גמורה, את שביט שהיה בשלב ניפוח הריאות לפני הבכי ואת רומי שנהנתה לישון במקום אחר. התכנון היה אוכל מהיר ושינה.
הביצוע היה יותר דומה למטבחים מהגיהינום, אמבטיות ממערבונים ושאגות של חזיר נשחט. כמו שניתן לתאר, לא מצאנו את הירקות. חצי סלט נעשה תחת השפעה של טלפון, החצי השני נעשה בשיטה של "זרוק פנימה תבלין..." הביצה הייתה מוכנה לפני הסלט, הילדה הייתה מוכנה לפני הביצה והשאגות לא הצליחו להעיר את הדוב - להלן שביט. כשהתיישבנו לאוכל שכחתי פרט מינימלי, חיתול.
חיתול - חתול עם י' באמצע הראש. פריט מצויין לסינון גבינות (על חשבון המקלחת בגן), לניקוי הבית של אמא (את הבית שלנו מנקים ע"י שכבת סיד חדשה) וגם לילדים. במקרה דינן, אלה הייתה צריכה אותו עליה. לאלה לא היה חיתול עליה. הבגדים של אלה נראו כמו חליפה של אינדיאני, אלה נראתה כמו זברה והרצפה קיבלה צבע חדש ב"שביל המקלחת".
עד שגמרנו מקלחת לאלה, עברנו לשביט. הדוב התעורר, אומבט והבין שהוא רעב. אני אומר הבין כי לקח לו מספר דקות לקלוט שזה או אוכל או שינה. הוא בחר באופציה הראשונה ואח"כ לא היה לא כוח להתווכח.
בסיום היום, שעה 23:57, אנחנו במיטה. הבנו שזה זמן מצויין לנשיקת לילה-טוב, שינה נעימה ושנת מס טובה. היא אמורה להיות טובה, רק שבאמת ייכנס לנטו מה שצריך.