את הסופה האחרונה פתחנו ביום שלישי לעת לילה. בצורה יותר מדוייקת, שביט דאג להזכיר לנו שהוא קיים - כל שלוש שעות במשך הלילה.
ביום רביעי כבר הצטרף המבול. נעזרנו בסבא על מנת להשיט את שני הפושעים מהגן לבית, ברכב כמובן. בשלב זה שביט הולבש כבר עם 2 שכבות, מזגן וכלבלב. אחותו, אלה, נשארה עם הלבוש הרגיל. בעוד ששביט סובל מקור, אלה סובלת מחום. מאוד סובלת מחום, ביום שישי קיבלנו תזכורת לכך.
בערב, זמן הסיבוב עם הכלב, מצאתי את עצמי מקווה שהשכנים ישנים טוב. זה לא בגלל הכלב, השירותים של רומי לא זזו כבר כמה חודשים. זה בגלל העובדה ששכחתי (שוב פעם) להחליף את המכנסיים הקצרים לארוכים. הבעייה פה היא שהקור לא ממש מפריע לי.
בבוקרו של יום חמישי כבר היה ברור: אם אלוהים קיים, אז הוא איבד שליטה על השלפוחית שלו. גשם טיפטף כל הבוקר. הגשם טיפטף כשהעמסתי את שביט לכסאו, הגשם טיפטף כשהעמסתי את אלה לכסאה, הגשם טיפטף כשהורדתי אותם בגן - פה חטפתי שאלה על למה לא ביקשתי עזרה בלהחזיק אותם. לסיום הבוקר, הגשם המשיך לטפטף גם במשך השעתיים בהן עמדתי בפקק.
כשלקחתי את הפושעים מהגן, בשעות הערב המוקדמות, הטיפטוף היה יחסית קל. בהמשך הערב, מעט לפני השינה, היה צריך סיבוב שירותים לכלבלב. עקב המבול שניתח בנו בצאתנו לגינה, הכלבלב הבין שיש לזרז תהליכים. לבית חזרנו בזמן שיא, המגבת הייתה גם האישור לכלבלב לחזור לציוויליזציה - להתנגב.
בשישי בבוקר העניינים כבר השתגעו. אמנם שביט הפסיק לנבוח, אבל השלפוחית של אלוהים כנראה גדולה. הטירוף התחיל בשלב ההגעה לרכב. התברר שהסופה טרקה את הדלת לחנייה. לא נעים, כן נורא - הדלת לא נפתחת. מעקף מימין, חבירה מהבית אל הבית ליד ולנזק-האוויר ובסוף הרכב מחכה ברחוב, כמה מטר מהבית.
ההעמסה התחילה בשיטה הסטנדרטית לגשם, אלה על הידיים, פנימה, הידוק רצועות וחזרה לשביט שנמצא אצל אמו. הפעם עם תוספת קטנה, מטח ברד. כך, בשעה 8 ומשהו לפנות בוקר, ברד מוטח בנו ואני מחזיק ילד ועסוק בחגירתו. בדרך למדתי שלא נעים לדרוך על ברד בסנדלים, הקראנץ' שזה עושה דומה להעברת ציפורן על לוח של גירים. למזלי המכנסיים לא נרטבו יתר על המידה בזמן זה, למרות הזרם שבו שכשכתי את רגליי.
בצהריים היה רגוע מספיק בכדי שלא נירטב. בערב מצאתי עצמי לכוד מול הזמנת א. ערב. 15 דקות חיכינו ברכב להיחלשות מספקת בכדי שנוכל לרדת מהרכב, ללכת 10 מטר ולהזמין אוכל. לפחות בזמן החזרה הייתה הפוגה.
לטיול היומי עם הכלבלב הגעתי עם מכנסיים ארוכים. מעבר לזה הלבוש הרגיל - טי וסנדלים. כמובן שקודם יצאנו ורק לאחר מכן גיליתי את הפרט החשוב - המבול חזר. עד כדי כך חזר שהכלבלב מיהר להתרוקן תוך הבנה שכך נגיע לחימום יותר מהר. אפילו עם הזריזות הכלבית, החולצה ספגה כמות מים יותר גדולה מהאמבטיה של שביט. אני ספגתי את המבטים של שירלי שאומרים - אל תעשה זאת, זה לא מכובד וחוץ מזה גם אני רציתי לעשות זאת.
בשבת בבוקר התחיל להתבהר. כמובן, בוקר הינו דבר יחסי, לדידנו, בשעה בה אוכלים את ארוחת הבוקר - 12:30. מה לעשות, התעוררנו מוקדם, בכל זאת, הילדים רצו לקום. בערב כבר לא הייתה סופה.
עכשיו מחכים לסופה הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה