תיכלה שנה וקללותיה, תחל שנה ובלגניה

ערב ראש השנה, לא יודע של איזה שנה, לא כתוב בשעון.

בבוקרו של ערב ראש השנה (הראש היהודי דואג לנו למשפטים מוזרים) הייתי צריך לבצע קניות. יש תינוק שצריך לחזור לבית בתחילת השבוע, יש בית אליו חוזרים ואין לו בגד לצאת לדרך. האופציה "בתוך אמא" כבר לא רלוונטית.

מהסיבה שהוזכרה לעיל ובגלל שלא היה גן, אלה ליוותה אותי בסיבוב. כך יצא לה לעשות עיניים לעוד מספר אנשים ולבדוק צעצועים חדשים. הפעם היא כשלה במשימה, לא נכנסה איזה חבילת טיק-טקים לקניות ללא ידיעתי.

בסיום הסיבוב חזרנו הביתה לנמנום צהריים ואוכל. כן, בסדר הזה. היא עדיין קטנה.

אחרי אוכל יש אנרגיה. חוק האנטרופיה (החוק השני של טרמו דינמיקה) אומר "כל גוף שואף למקסימום מרחב ומינימום אנרגיה". אלה מבינה את החוק מצויין, כל הצעצועים פוזרו על הריצפה במידה שווה. בדרך להשגת המטרה הנעלה, אלה בזבזה כמויות של אנרגיה, כיאה להוריקן. אחרי כשעתיים כאלו, העברתי הוריקן מסטול למיטה. היא ישנה שם, היא ישנה גם כשעלינו לרכב ואפילו כשנכנסנו לחנייה. רק כאשר עצרתי את הרכב היא התעוררה.

כנראה שיש ראדאר לאיתור סבים, מייד סבתא הופיעה ולקחה אותה. בבית של הסבים הם דאגו שהיא תקבל מעדן לפני שיוצאים לארוחת ערב החג. זה חשוב שהיא לא תהיה רעבה, אחרת הצרחות שלה יהיו יותר חזקות מהברכות.

אני בינתיים עשיתי ביקור מהיר ברמבם, לראות את שביט ואת אמא שלו משתגעת לגמרה. הביקור הסתיים בהצלחה חלקית, לא ברור האם הוא ינק או לא, אבל הוא ניסה. אח"כ אמא שלו אכלה, כמו ציפור, אבל זה ארוחת חג. פעם הבאה אני צריך לזכור שהיא לא אוכלת כמוני.

בהמשך הערב, ארוחת "ערב ראש השנה". כמובן שהגעתי באיחור, מוצדק אבל זה הוריד את הברכות. הדרך, שלפחות את חלקה אני עושה יום-יום, הייתה סיוט. אין דבר יותר משגע מלנסוע בשעות הערב ולהרגיש כאילו זה שעות הלילה המאוחרות. הכביש היה ריק! אני ראיתי מספר מכוניות שניתן לספירה על האצבעות במשך 50 ק"מ.

המשך הערב היה אוכל. אני מצטער, לקחתי רק דגימות, אחרת לא הייתי מצליח לטעום מהכל. יצאתי מפוצץ למרות המנות הקטנות שלקחתי. אלה טרפה מכל הלב, כל מזלג שהגיע קרוב לפיה, התקבל בברכה.

באחת המנוחות בין המנות, אלה טיילה ליד הכלבים. לא ברור מה בדיוק היא עשתה, אבל אחד מהם החטיף לה ביס יפה ביד. תוך דקות העמסנו ילדה מפוחדת וצורחת מכאבים לרכב בדרך ללניאדו. מזל שזה קרוב, לא היינו שורדים נסיעה ארוכה.

במיון כבר היה ברור, יש דברים יותר גרועים. אבל עדיין צריך בדיקת רופא. הרופא ראה, שמע שזה כלב ואמר שזו לא בעייה. מתברר שנשיכת כלב, לרוב, לא פוגעת בעצמות. בנוסף עדיף להשאיר את הפצע פתוח שיתרפא, רק לחטות קצת.

אחרי התיאוריה מגיעה שלב הפרקטיקה. חיטוי לא שורף שרף לה אש. האורטופד בודק, אומר שתקין ושולח לצילום. בצילום עצמו התברר שהכל תקין - היא לא מוכנה להשאיר את היד בצורה שצריך. ליתר דיוק ב-2 הצורות, גם השטוחה וגם על הצד. בשטוח בסוף הלך, בעל הצד לא ממש, מספיק כדי להגיד תקין.

ליתר ביטחון, לא רוצים שהסבים יחטפו התקף לב, שמו תחבושת. זה בדיוק הפוך מההמלצה של הרופא שאמר לחבוש, אבל לרשום כדורי-הרגעה לסבים אסור לכירורג.

חזרנו לשלב הקינוחים. אלה, עם יד חבושה, עדיין דאגה לקבל דגימות מהכל. מכיוון שכבר אין כאב היא ניסתה להשתמש ביד, התחבושת מנעה זאת וגרמה למעט תסכול. מצד שני, יש אוכל. כמו שכל יהודי יודע, יש אוכל שווה-ערך לניצחנו מישהו שניסה להשמיד אותנו. סתם מעניין לחשוב, איזה מאכלים היו צומחים אם "מלחמת העולמות" היה קורה באמת. בטח אצות וכל מיני דברים מהים לזכר החיידקים שחיסלו את הפולשים.

בשעה 0:30, העמסתי ילדה עירנית לרכב. היא אמנם פיספסה את שעת השינה ב-3 שעות, אבל היא לא מצעה בכך פגם. רק אחרי 2 דקות נסיעה היא קלטה, ומיד נרדמה. בבית עוד הספקתי להוריד לה את התחבושת, בהתאם להמלצת הרופא המקורית. האמבטיה נדחתה לבוקר והילדה המשיכה למיטה בלי להתעורר. רק בבוקר, ב-7:30 לפנות בוקר, היא התעוררה. יום חדש, בקבוק חדש ואבא עייף שקיווה לישון עד 10:00 כמו בן-אדם.

סוף עידן צ'ומפי

יום לפני ערב ראש השנה התעוררתי לצירים, של שירלי, לא שלי. סיבת ההתעוררות הרשמית אמנם היתה אלה, 6:30 זו שעת האוכל שלה ואלה לא בוחלת בסוגי האוכל. היא כן דואגת לזמן, אם תוך 20 שניות אין סימני-אוכל, צורחים.

אחרי שהאוכל נגמר, שווה ערך להבקבוק לוקק מבפנים, אלה הוחזרה למיטה. שירלי טרחה להוסיף פרטים חסרים לגבי הצירים. בירור קצר אמר שזה נראה אמיתי. בירור נוסף הראה שאלה צריכה להגיע לגן, אלה ידעה את זה הכי טוב, היא רצתה את מנת הפירות של הבוקר. אמא שלה רצתה למהר למיון יולדות, משעמם לה קצת.

כשעה נסיעה בה שירלי החליפה את הרדיו. 3 דקות דיבורים ודקה של רעשים של חתול במכונת כביסה, יללת כאב מוחנקת עם נשיפות ומכות מוזרות. בסוף הנסיעה הגענו לרמבם. בדרך למיון יולדות עוד מישהו שאל אותי: "למה אתה לא לוקח אותה בכסא גלגלים?" התשובה, בקצרה, זה לא יהיה לה נוח. למי שמודאג, זה לא שיש לי בעיה עם כמה נוח, אבל למה להתעלל בה סתם?

בחדר מיון, אחרי ביקור בבית (לפי כמות הזמן שהיא מבלה שם) או בשירותים לפי ההגדרה האנושית. הכניסה היתה עם פתיחה קטנה, יש זמן למוניטור, לבדיקה וסתם לקטר. זה מאוד חשוב הלקטר, זה הדבר היחיד שאפשר לעשות נגד הכאבים.

כעבור 4 שעות ו-2 אצבעות, הגיעה הישועה. המרדים עם האפידורל והטופס. כמות הטפסים והניירת שמייצרים בבית-חולים דורשת שמפעלי הנייר יקימו יערות לכבודם. או לכל הפחות יקימו אנדרטה במקום יער שנכרת לכבודם.
המרדים ניסה להסביר את הטופס, במצב הנוכחי שירלי הייתה חותמת על כתב התחייבות לצום שנה, רק תוריד את הכאבים. אם אפשר תעלים אותם לגמרה, תן לישון לילה שלם ובקיצור - הביתה עם צ'ומפי. מ-ה-ר!!!
מתוך רשימת הבקשות נענתה אחת, בערך. הכאבים ירדו, גם המים, רק הדאגות מציפות את שירלי. כמו פולניה טובה, אם אין סיבה לדאגה - זו סיבה לדאגה. ככה היא הצליחה לדאוג לגבי ירידת המים, כן פתיחה, לא פתיחה, יש כאב, אין צירים ועוד שלל ירקות שנקצרו משדות בלתי מוכרים.

אחרי שנגמרו הכאבים, עד כדי קבוע, הגיעו בשורות איוב. צ'ומפי לא רוצה לצאת. או בשפה הרפואית, לא מתברג לתעלת הלידה. הבעייתיות גרמה למחשבה על ניתוח. בדיקות חוזרות הראו שהוא למעלה מדי, הפור נפל, ניתוח. הזמן עוד שעה, כדי ששירלי תוכל להתפלל לנס, או לפחות לישון כמו שצריך.
שירלי ישנה טוב.
אחרי שינה והערכת מצב נוספת, הבנו שאין ברירה. ניתוח קיסרי. היתרון היחיד, זה לא ניתוח חירום. זה אמר שאני יכולתי להיות ליד שירלי, לשמוע את הצרחות של התינוק שזה עתה נשלף. התינוק, ליתר ביטחון, שאג מייד עם צאתו.
ניקוי, ניגוב וקצת בדיקות. התינוק הובא לשירלי, שתראה אותו ותיתן לו נשיקה לפני המשך הדרך. נסיעה מהירה באינקובטור לאזור היולדות והתינוק הועבר לסדרת הבדיקות הרגילות. להורים המתרגשים אין יותר מדי חופש פעולה, בנוסף, שירלי נעלמה לנו להרבה זמן.

לסיכום היום, אחרי שאיתרנו "שירלי" בהתאוששות מניתוח, תינוק ביולדות והוריקן אצל הסבים, עשינו כינוס קטן. לא משהו רציני. רק הכרזת השם. שביט ענבי, אח לאלה המבוגרת ממנו בדיוק בשנה וחודשיים.

עכשיו נשארו רק 5 לילות בלי שגונבים לי את השמיכה (משום מה זה קשה לישון בלי זה)

חיים משוגעים

מפורסם קצת באיחור, שירלי בינתיים חזרה הביתה, אבל רלוונטי בכל זאת.

המשך הימים המשוגעים. שירלי עדיין ברמבם, עדיין עם צירים ועדיין עם צ'ומפי בפנים. אלה מטיילת לסבים לרוב, לרמבם לפעמים ולבית לשינה ולשבתות.

ההגדרה של מנוחה השתנתה קלות, פעם רביצה בספה הייתה התענוג של סוף היום. תוספת של קפה או תה ליד הייתה חגיגה. היום, שעה של שיחה ללא הפרעות בתוך בית-חולים נחשב להישג, אפילו רבע-שעה.

בימים בהם ההוריקן הקטן מבקר ברמבם זה בלתי-ניתן לביצוע. הוריקן קטן ופעיל רץ לו ממיטה למיטה, בגיל שלה זה מותר. מדי פעם יש נפילה, החלקות וסתם שאגות קרב יפניות. משום מה למרות כל הבעיות שיש בלהביא הוריקן, זה עדיין חסר כשהיא לא נמצאת. אמנם אפשר לדבר, הכוונה היא ליותר משני משפטים ברצף, אבל החוסר מורגש. חסר גם הכלבלב, שמסיבות ברורות לא יכול להגיע.

מן הצד השני עומדת הלידה, מן נקודה בזמן שאחריה הכל משתנה. בלידה של אלה, לא ידענו למה לצפות. התוכניות התרסקו כמו מגדל קלפים ברעידת אדמה, עד היום לא מוצאים את כל השברים. בלידה של צ'ומפי, הכל שונה. תרגום - אין לנו מושג קלוש מה הולך להיות.

בינתיים, זה נראה ששירלי עושה חיפוש יסודי של תופעות שלא יהיו מוכרות לצוות הרפואי. היא עוברת עליהן אחת-אחת, ביסודיות ותוך וידוא שיגלגלו עיניים ויחפשו איך לטפל בה. נכון לכרגע הטיפול הוא באמצעות המשפט: "נבדוק שוב מחר." מכות עם אלת בייסבול על הראש כל 30 שניות פחות משגעות ממשפט כזה. מצד שני, הוא נכון.

סידור הבית, אותו דבר שמוגדר כמכשיר עינוי מבית היוצר של השב"כ, הושאר לי. לפחות הצלחתי, במאמצים אדירים, לחלץ ממנה מה היא רוצה. למי שתוהה, זה לא פשוט לעשייה כשהדרישות משתנות בהתאם לתנועת הפה. ליתר ביטחון, גם היום יש שינויי דרישות, בהתאם לשינוי בעומס החום ותפריט ארוחת הבוקר / צהריים / ערב.

במקביל לסידור הדאגה לסדר שירלי מנסה גם לדאוג לאלה. צריך להגיע לרופא לבדוק אותה, צריך לשמוע מה קורה לה בגן וצריך סתם לשגע אותה. הילדה משתגעת באמת, למרות שפה הסיבה היא שהסבים החזיקו אותה ערה עד 22:00. הרחבתי קצת את הגדרת העירות, מתישהו היא כבר הייתה זומבי. כמות הנפילות שהיא עשתה בשעתיים היא מדהימה. רק באמבטיה היא זכתה (או זיכתה אותנו) במעט עדנה, משהו במים גרם לה להישאר ערה. מייד לאחר מכן, חזרה לשינה. עד שהגענו הביתה, כבר היה ברור שהיום מבחינתה נגמר.

בבוקר היא קמה ישנונית מהרגיל, צפוי, אך בעייתי כמעה. בגן כבר מכירים אותה טוב, אסור לתת לה לישון בבוקר, אחרת היא תעשה השקמה לכל הגן בצהריים.

אלה מתעוררת בדרך מעניינת, קצת תנועות ימינה-שמאלה, ישיבה, עמידה וצעקות שיבואו לחלץ אותה מהכלוב. בשלב הצעקות היא מניחה שצריך להעיר מתים, או לפחות את אמא, בכדי שיעזרו להעיר את אבא. רומי כבר מזמן התרגלה, היא לא מתרגשת מצעקות השקמה, רק מצעקות של מצוקה אמיתית.

בהמשך היום היה לאלה מעט חום. טופל באקמול ושינה, אקמול למבוגרים ושינה כי היא הייתה זקוקה לה. כמו ילדה טובה אלה ניצלה את שנת האחרי-צהריים טוב, למטרת "לא להירדם בלילה". המטרה הקדושה הושגה, לקח לה חצי-שעה להירדם. בבוקר היא התעוררה מוקדם בגלל המטרה הקדושה, ב-6:30 שמעתי את סרנדת האוכל. זה בערך חצי שעה לפני הזמן הנכון ביום חול, בימי שבת - לא יודע, אין שעון יד והשעון על הקיר עומד על 4:45 כי שכחתי להחליף סוללה. היא תוחלף לקראת סוף השנה, האזרחית, לא העברית, בכל זאת אנחנו בספטמבר.

עד סוף השבוע היא הספיקה לעשות שידור חוזר. שינה מאוחרת, חום ביום אחרי, אבל בלי אקמולי. הפעם הייתי באזור ע"מ למנוע דחיפת תרופות מיותרות. דחיפת תרופות מיותרות הינה תופעה מוכרת של הסבים, חושבים שאקמול נלחם בוירוס או לפחות בשכן. אחרת אין הסבר לשימוש שנעשה בו בישראל. בצורה שמאוד הפתיעה את הסבים, שינה פותרת בעיית עייפות.

הסינים מקללים: "שתחיה בזמנים מעניינים." כנראה שהסינים הם משעממים. המצב כרגע אולי מאתגר, בטוח שהוא מעניין ואפילו יותר בטוח, אני לא מתגעגע לזמני השקט שהיו. אני מחכה לזמנים הנחמדים שיהיו.

מבט קדימה

מתישהו, באחד הימים האחרונים, נפל האסימון לשירלי. היא נשארת ברמבם. האמת שהיא עדיין חושבת שהיא עוד תגיעה לביקור בבית, לפחות לפני הלידה. הרופא כבר הפסיק להגיד לה שיש לה סיכוי להשתחרר מחר. הוא פשוט בודק, אם אין שינוי - אז אין.

בינתיים הצלחתי לקרב את אלה לשגרה. בבוקר אני מביא אותה לגן, אחה"צ היא מבלה עם הסבים או איתי. כשאפשר היא מגיעה לבקר את אמא, רצוי בלי העמוד של העירוי כי הוא מפחיד. כנראה שלילד קטן יש יותר הבנה מלמבוגר, ילד פוחד מהעירוי בגלל מה שזה אומר, מבוגר מזלזל בעירוי וסובל. בערב יש אוכל, אמבטיה ושינה. לפעמים אלה מגיעה ישנה לאמבטיה, אין כמו דולפין מנגן וחזיר משפריץ כדי להעיר אותה.

הבעיה הראשית שלי כרגע היא איך מסבירים לאלה שאמא תחזור עם האח שלה? היא בסך הכל ילדה קטנה, התקשורת איתה היא עדיין במשפטים לא מורכבים. פתאום צריך להסביר מה זה אח. לפחות את ההסבר של מאיפה הוא בא נוכל לדחות, אבל זה ההסבר הקל.

יש בעיה בנקודה של להסביר כאשר אין תקשורת מלאה. זה שאלה מבינה שאסור לגעת בתנור, לא אומר שהיא לא נוגעת בו. היא בודקת את העירנות שלנו ככה. ברגע שיהיה אפשר להסביר לה שלא נוגעים בתנור, היא תוכל לגעת בו כשהוא לא חם.

לבינתיים אפשר להתנחם בעובדה שהיא למדה ללטף את רומי. גם להביא לרומי דברים בשביל להוציא את סבא, אבל זה כבר סופר. ההמשך, שהגיע אחרי יומיים, הוא שהיא "יצאה" עם רומי לסיבוב. הסיבוב אמנם לא כלל יציאה החוצה, אבל אלה הייתה האחראית הבלעדית להשמת הרצועה על רומי (עם קצת עזרה מסבא) ואח"כ להחזיק את הרצועה וללכת כמו ברווז גאה. במקרה שלה זה ברווזה גאה, אבל לא מתעסקים בקטנות.

עכשיו נותר לנו רק לחכות. כמה זמן? גם אלוהים לא יודע, הוא בחופשת מחלה. הוא ראה איך מתנהג "עם סגולה" ומנסה להתפטר לפני שיאשימו גם אותו.

מתברר ש-24 שעות הן 1440 דקות או 86400 שניות, ושניות יכולות להיום מאווווד ארוכות.

סיפור קצר על אלה ורומי

ההמצאה החדשה של אלה זה להוציא את רומי לטיול. כפי הנראה אלה הבינה ששמים את הרצועה על רומי. מה שהיא מבינה היא מיישמת, ע"י לקיחת הרצועה והבאתה לרומי.

רומי, כלבה חכמה, ראתה את הרצועה והתחילה לכשכש בזנבה.

סבתא של אלה הייתה מעט פחות בעד הרעיון. היא לקחה את הרצועה מאלה והסבירה לה: "זה של רומי, לא של אלה."

אלה מייד הבינה, ולקחה את הרצועה שוב אל רומי.

גם רומי הבינה, כשכשה בזנב וחסמה את הדלת, מצפה ליציאה "לשדה-קרב". בשלב זה רומי כבר הייתה בהיי. יוצאים בקרוב, גם אם סבא חושב שלא.

כמובן שרומי יצאה לטיול.

בהמשך הערב, כשאני הגעתי, התברר שאלה גם אוהבת עציצים. כל כך אוהבת שהיא מפילה אותם ומשאירה אותם שוכבים על הרצפה, עד שמישהו ירים אותם. כמובן שהיא הצליחה להפיל את העציץ בזמן שאף-אחד לא שם לב וכך היא מנעה מעצמה את ההסתבכות. אי-אפשר להגיד מי הפיל אותו, היא או רומי.

סיכום שבוע לאשפוז

שירלי עדיין ברמבם. זה יום שישי בערב והדבר הטוב ביותר שקרה עד עכשיו זה שאלה נכנסה חזרה לשגרה. שעה 21:00 אמבטיה ולמיטה.

לי לעומת זאת, אין מה לעשות. אני בבית, לבד, לא בחושך - אני לא פולני. אבל עדיין משעמם. אני מתגעגע לספה ש"לא נוחרת", לגוש הפרוותי שמביא צעצועים ולא זז לפני שנופלים עליו, לפעמים גם אחרי. חסר לי את קיטורי סוף היום על כל הדברים שלא נעשו (וגם לא ייעשו) היום.

משעמם לי!

הספקתי לשחק קצת ולקרוא ולכתוב ולהכין כוס קפה ולשתות ועוד ועוד ו... עדיין משעמם לי. השעמום הזה זה לא כי משהו באמת לא מעניין. השעמום הזה נובע ישירות מהעובדה שחסר לי כאן משהו. במצב אחר זו הייתה מישהי, אבל היריון הופך את זה למשהו.

היריון זו קונספירציה של הטבע נגד האדם. אשה בהיריון דומה יותר מדי לחבית של ניטרו-גליצרין, אותו נוזל שמתפוצץ בכל תנועה חדה. גם זבוב שמתיישב על קצה האף יכול לגרום לפיצוץ. אחרי פיצוץ אין מה לעשות, רק לחכות לבא בתור, הוא יגיע.

יום שבת, אלה התעוררה ב-6:00 ומיד חזרה לישון. ב-7:00 היא התעוררה למטרות אוכל וחזרה לישון כשהמטרה הושלמה. ב-8:00 לא היה מנוס, אז קמתי. בערך קמתי. אלה התרוצצה בחדר השינה, בעוד שאני עוסק בלהצילו מאימת ההוריקן ולישון.
לאחר זמן מה ההוריקן רצה להתרחב. ע"מ להשיג מטרה זו הוא הודיע שהוא רעב. לאלה יש נטייה להודיע על רעב בשאגות קרב אינדיאניות. כך יצא שאני חותך אבטיח ומלון, אלה שרה סרנדה והשכנים כבר בטח חשבו שאנחנו עושים תרגילי מתיחה לחתול.
היתרון והחיסרון של אבטיח ומלון הם קלות ההכנה. מצד אחד, זה נוח, הייתה לנו ארוחת עשר בכמה דקות. מצד שני, אפשר לעשות ארוחות כאלו בכל רגע נתון. ליוויתן אחד כבר יש לי בבית (זמנית ברמבם), לא צריך נוספים.
הדבר החשוב ביותר בארוחה היה כמובן הקפה. קפה בוקר קל להכנה (ראה ערך מכונה) וזמין כמעט מיידית. בנוסף קפה הוא טעים.
קפה כבר מוכר ע"י אלה בתור סימן לארוחה שלה. בהתאם לכך, ביא זרקה את הדבר שבו היא התעסקה בשניות האחרונות ורצה בצעדי ברווז ישר לכסא שלי.
שרדנו את האוכל, למען האמת שרדנו אותו מצויין, לא הייתי צריך להחליף לה בגדים אחרי. בנוסף, היה צריך רק 5 מגבונים לנקות את הסביבה מ-2 הארוחות אותן היא טרפה. מתי כן הוחלפו הבגדים? אחרי שהסבים הבינו מה זה ACDC, לא בפיזיקה אלא במציאות. עבור מי שלא זוכר, הם היו להקת רוק איפהשהו בילדות. אני לא זוכר מתי לאחרונה שמעתי משהו שלהם ברדיו, אבל כבודם במקומו מונח.
התברר לי שהסבים חיים הפלנטה אחרת. ילדה צריכה ללכת עם שמלות בצבע ורוד, אחרת יגיע אריה ויטרוף אותה. הם גם נעלבו מכך שחשבו שהיא בן - כי היא מסתובבת עם בגדים. בצורה מפתיעה, הבלבול הזה קיים בשני הכיוונים, למעט לילדות מסכנות בורוד. לילדות האלו יש אחר-כך פסיכולוג צמוד. מזל שיש לה מספיק בגדים לשרוד ביקור אצל הסבים.

ביום ראשון בבוקר התברר שהמצב רע. זאת אומרת, הכיוון לידה, הזמן לא ברור ושירלי אומרת שלום לשפיות מדי פעם כשהן מתקרבות אחת לשנייה. בכדי להפיג את השעמום, יש לשירלי צירים ובזמנים לאו דווקא סדירים. מי שרוצה להתחלף - מוזמנת.
בהמשך הרופא הסביר לה שהצירים סדירים, היא לא מרגישה את החלשים בגלל החזקים. זה מאוד הרגיע אותה, רק שאז איזה ציר חזק הגיע והכאב הסביר לה מאיפה משתין הדג. כמובן, אסור להסביר זאת לאישה בהיריון, כי גם היא צריכה.
בערב כשהגעתי קיבלתי את השאלה: "איך אני יוצאת לבית?" אחרי שגמרתי לצחוק, הבנתי שזו לא בדיחה. השאלה לגיטימית, כי ללכת את 5 המטרים לשולחן של האוכל לוקח לליוויתן קרוב ל-10 דקות. איכשהו שירלי הצליחה להתעלם מהעובדה ששום רופא לא יחתום לה על השחרור כשהיא במצב ליוויתן. הרופאה בערב לא ידעה איך להסביר לה שהיא לא יוצאת מתחומי בית החולים, למען האמת גם לא מהמחלקה.
בבית מצאתי את עצמי במצב רע - נגמר החלב! האמת שגמרתי את הקרטון אתמול, כי התאריך שלו היה לפני 3 או 4 ימים. איכשהו מכל הסיבובים הלוך וחזור והטיול לרמבם ולעבודה דרך המעון הסבים ובסוף היום אמבטיה ושינה בבית, לא הספקתי לקנות חלב. לגבי אוכל אין בעיה, אני לא במצב מספיק עירני בבית בשביל לאכול. אלה לא נמצאת מספיק בבית בכדי לאכול משהו שונה מסימילאק ורומי לא בבית, היא סתם חסרה לנו כרגע. חסר משהו פרוותי שירבוץ לי על הרגליים, או לידם או סתם ינחר במיטה כמו טנק שמחמם מנוע.

בסיכום יום ראשון, צ'ומפי עדיין בבטן, אמא שלו סובלת מצירים, האחות שלו חזרה לשגרה ואבא שלו עסוק בתיאומים עם כל העולם, אשתו ואחותו שאין לו אבל איזה שופט מצא פגם במסמך ההוכחה שאין ולכן החליט שיש.

ההמשך יגיע בימים הקרובים.