יום רביעי, 30 במרץ 2011

מרק פטריק מול טל מור

טל מור פגע ברוכב אופניים שנסע על הכביש והרגו. המשטרה סחטה ממנו הודעה שהוא היה תחת השפעת אלכוהול, אין בדיקה. הוא טוען שהוא לא שם לב ולכן ברח ממקום התאונה.
מרק פטריק פגע ב-2 ילדות שהיו על אי-תנועה. אחת מהן היא מתה בכל מובן חוץ מהרפואי. כמות האלכוהול בדמו הייתה פי 4 מהמותר. אין שום הסבר לאיך הוא הגיע לאי-התנועה.
טל מור כבר עומד למשפט, פחות משנה מאז התאונה. בזמן הזה הוא היה עצור, הועבר למעצר בית בגלל שביתת הגנבים (פרקליטים לטעמם).
מרק פטריק קיבל עסקת טיעון לפני התחלת המשפט, מעל שנתיים אחרי התאונה. הוא לא בילה אפילו יום במעצר.

ההבדל העיקרי ביניהם הוא אחד:
טל מור דרס את הבן של השופט חשין.
מרק פטריק דרס סתם ילדה בלי ייחוס.

התוצאה היא שבית המשפט הישראלי, שאמור להיקרא בית בושת לפי איך שהוא מתנהל, פשוט נפנף את התיק של מרק פטריק. על הבושה הזו חתומה שופטת (עדיין...) טל אוסטפלד - יימח שמה וזכרה.
על התיק של טל מור, לא תהיה חותמת גומי. הוא יקבל לפחות שנתיים בפנים, כי הוא פגע במיוחס.
רק לשם השוואה, עו"ד שדרס אם וילד קיבל שנה בפנים, עונש חמור יחסית - זה בגלל היותו עו"ד מצליח. קצב שהורשע בשורת עבירות מין, קיבל 7 שנים בלבד.
מרק פטריק, אפילו לא קיבל יום אחד בפנים.
אף לא אחד מאותם עבריינים פגע בבן משפחתו של שופט, לכן העונשים קלים. פגיעה בבן משפחתו של שופט הייתה מכפילה את העונש מיידית.
מה לעשות, אנחנו חיים במדינת חוק. יש חוקים למיוחסים, ויש חוקים לבני-אדם. את המערכת מנהיגה ביד רמה נשיאת בית המשפט העליון, שהגיעה לתפקיד זה בטעות. במקום שמינוי כזה יתבצע ע"י הרשות המבצע, ללא יכולת לפטר, המינוי מתבצע ע"י הרשות השופטת. מצב זה מוביל לרשות מושחתת, ששופטת את האחרים. מזל שלפחות לראש-ממשלה אחד היה ביצים להתחיל שינוי. יכול להיות שלא מהסיבות הכשרות, אבל באש נלחמים באש. אותו ראש ממשלה יבלה הרבה זמן בפנים על סעיף טכני זה או אחר בגלל חוצפתו, בלי קשר להאם הוא אשם או לא. משפט רמון כבר הוכיח לנו שזו הדרך להתקדם.

צדק - יש רק בשמיים. למרות זאת, אי-הצדק לא חייב לזעוק עד לשם!


הערה לסיום:
זו הפעם האחרונה שאני כותב על בתי המשפט בישראל, לפחות עד לבחירות. זה לא שחסר חומר או בושות, זה העובדה שיש לי יותר מדי בחילה מהנושא!!!
לקראת הבחירות לפחות יהיה צריך לבדוק מי מנסה לשנות את רוע הגזירה...

יום שבת, 26 במרץ 2011

סוף הפח הגדול

זהו, היום מסתיים סיוט הפח הגדול.
סופסוף לאלה יהיו סבים. למי שלא מאמין, אני ראיתי איך מחתלים תינוקת עם העיניים בטלוויזיה. או הדוגמה האחרונה, איך מאכילים מול הטלוויזיה. למה יש למישהו אשליה שיהיה לה תיאבון כשרואים את כל מה שהולך שם.
זה לא הפריע לסבים לנסות עליה את הטלוויזיה, האזניות וסתם רעש רקע. בפועל התברר שהשעון יד יותר מעניין ומשקפיים בכלל בדרגה אחרת. במבט חוקר, כנראה שאיפהשהו בדרך, מאבדים את השכל.
החשיבות של הפח הגדול ברורה. ניתן להסיט את רוב האוכלוסיה לבדיקה של דברים לא חשובים. במקום שיהיה דיון על מדיניות החוץ של ישראל, או על הריקבון שהשתלט על מערכת המשפט. מתעסקים בשטויות כגון מה אכל מי, האם בגדי הים של כמה משתתפים תואמים ובקיצור כל נתון לא חשוב שמונע דיון בבעיות אמיתיות.
אני לא בטוח שזה לא במימון של משרד התרבות. אמנם אין למשרד הזה הרבה תקציב, אבל מימון של שטיפת מוח להמונים דווקא מתאים לשר בישראל.
לתכנית היו כמה קטעים חשובים, זריקת אשכול בננות למתחם וניתוח אנטרופולוגי של קרב הקופים שהתרחש. או ההתאבדות ההמונית של צופים שהקוף שלהם לא זכה.
כך או כך, שנה הבאה יש עוד עונה. לי נשארה רק שאלה אחת: "מי שנמצא בבית פטור מלראות את התכנית?"

יום שני, 21 במרץ 2011

בין פורים לפסח

אחד אפרוח מחופש
שתי שניות האשה אומרת שלצאת ייקח

שלוש פינות לאוזן המן וכולן חותכות חבל על הזמן

ארבע דקות עד לבכי התחפושת לא נוחה
חמש אנחות נשמעו בהורדה לפני הארוחה

שש נסיונות להלביש את האפרוח בתחפושת של אפרוח
שבע צלמים שונים צילמו כמה שלה לא נוח

שמונה אביזרים מיותרים נכנסו לתיק לפני התזוזה
תשע קילו משקל כל הכבודה

עשר מלקות יבשות על הלבשת התחפושת הזאת

אחד עשרה חיוכים קטנים בעת ההורדה
שתים עשרה חודשים לפורים הבא

שלוש עשרה דברים למדנו בפורים אחד נחמד שחגגנו...

יום חמישי, 17 במרץ 2011

שיר ליום סתמי

שיר קטן
שיר לא חשוב
שיר נוגה
אבל לא עצוב
שיר מעט משתפך
אבל לא משתרך

זה עוד יום
קצת רגיל קצת חלום
זוהי עוד שקיעה
עוד זריחה
מה שיקרה
הוא מה שקרה

שמש אדומה
ירח לבן
ציפורים מצייצות
מהחלון הקטן
הכל נראה טוב הכל נהדר
הכל מחכה שיגיע מחר

משל בפשטידה

אתמול, בשעות בהן אתה רוצה לצאת מהעבודה ומתחיל לקבל עיכובים, הגיעה הבשורה: צריך עוגה לשבת.
האמת שהבשורה הגיעה בעקבות ההודעה שלי שאני הופך את הברוקולי שנמצא במקרר, לפשטידת ברוקולי, שתהיה במקרר. אני לא יודע איך מ"קוטג' וגבינה לבנה, בלבד!" יצאתי עם נזק של 80 ש"ח. בנוסף לנזק, קיבלתי שובל של "שכחתי" על רשימה כפולה מה שהבאתי. אני לא מודאג, רוב ה"שכחתי" יישאר ככה גם בפעם הבאה. השיטה של לקנות מה שצריך הוכיחה את עצמה בתחום הכי חשוב, כמות הזבל.
נסעתי לבית עם 2 גבינות ועוד כמה דברים רק כדי לגלות תופעות חדשות בבית. לא סתם בבית, בחיתול שישב (נא לקרוא לא נפל) על התחת של אלה. התופעה היא ריח ניחוח שהורג חתולים. נבדק על חתולי הפח שלנו, מאז שיש חיתולים כאלה לא ראיתי שם חתול. אבל הפעם היה שינוי, זה היה ריח בלבד.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש, הוירוס עבר. מייד מחשבה אחרת תפסה את מקומה, המחשבה הרגילה יותר, "מה לעזאזל היא מנסה להכניס לפה עכשיו?". אחרי קרב קצר, המשחה, המגבונים, החיתול, המכנסיים, הטיטול, הטיטול המלוכלך והשעון שלי ניצלו מ"ליקוק". ברווז האמבטיה, לא ניצל, הוא הוכנס לפה מכיוון הראש. צריך לקנות שרימפס אמבטיה, שתתרגל. חוץ מזה שרימפס הרוס היא לא תקבל בקיבוץ, אצל הסבים.
אחרי שאלה והחיתול חזרו להיות ביחד, המשכתי לכיוון הפשטידה. הפרדת הברוקולי ובישולו עד שהוא רך. או בעברית, שהמנייק התבשל בזמן שאנחנו אוכלים ארוחת ערב. זה מה שקרה בפועל.
אחרי הארוכה התברר שיש כמה מטלות לפני השינה. אמבטיה לאלה, אוכל לאלה, שטיפת בקבוקים - לאלה וסיבוב עם רומי. בנוסף יש פשטידה שצריך להכין ולאפות.
התחלנו בעבודה, אני להכין פשטידה, שירלי לנמנם על הספה לפני שטיפת הבקבוקים. כרגיל הקערה הנחוצה הייתה בכיור, כמו כל גבר טוב, הפכתי את הסיר לקערה. ערבב חומרים, שפוך לתבנית ולתנור המחומם לזמן מה. הזמן הוא בהתאם למשך האמבטיה.
אחרי כ-20 דקות של השפרצות מתוך האמבטיה, הבנתי את הנקודה והוצאתי אותה לניגוב. בשלב הזה נערך הקרב היומי, אלה מול הבגדים. לרוב ניתן לנצח אותו בנוק-אאוט אם מתכוננים, הפעם הצלחתי.
בסוף הסיפור, שירלי החזיקה את אלה בזמן שהוצאתי פשטידת ברוקולי מהתנור. האכילה אותה בזמן שעשיתי סיבוב עם רומי. אולי כדאי לשים לרומי חיתול לאות הזדהות עם אלה?
במקביל לשנת הלילה שלנו הפשטידה התקררה. בבוקר נשאר רק להכניס למקרר.
טעימות יהיו רק בעוד יומיים.

פורים

פורים ראשון לאלה.
ביום שישי היא תלבש את התחפושת שקנינו לה, תרייר עליה, תפלוט עליה ותדאג שלא יהיה ניתן להשמיש אותה יותר. מה שחשוב כאן זה התחפושת, לא התינוקת המסכנה שלא תוכל לזוז מילימטר בגלל זה. ההורים, לעומת זאת, במצב יותר בעייתי. לנו (עדיין) אין תחפושת. בהתחשב בזה שהפורים בקיבוץ, "התאריך הקובע", מיושר בהתאם לשיקולי המערכת, יש לנו שבוע. קצת פחות כי מחייבים את שירלי להגיע לעבודה מחופשת. על השאלה מה היא מעדיפה, 10 מלקות או להגיע מחופשת, התשובה ברורה - מלקות.

אחרי התחפושות, או בזמן, יש עיסוק נוסף, אזני-המן. עוגיות אלו, שבמקור סתם היו בצק ממולא פרג, מהוות גורם מספר אחד לכאבי-בטן בחודש לפני פורים. לפי דברי האופים, ביום שאחרי פורים אי-אפשר למכור אותם, אף-אחד לא רוצה. מעניין מדוע???
נכון להיום ניתן להשיג אזני-המן בשלל מילויים. בתור ילד התלהבתי מהרעיון לשים תמרים, אחרי שטעמתי את התוצאה, לא המשכתי בקו זה. מאז הילדות שלי שיפרו את המתכון, היום יש גם שוקולד (איחס), חלבה (פיכס) ודברים טעימים.
הנקודה הכי חשובה לגבי אזני-ההמן היא היכולת המדהימה שלהן לשמור על צורתן, המשולש הידוע, לאורך כל מערכת העיכול. כל זאת לאחר שניסית לאכול בביסים קטנים כדי שלא יהיה ניתן להדביק את החלקים חזרה לצורת המשולש.

האספקט האחרון שאני אכתוב עליו היום הוא הרעשן, לא הילד של השכנים, זה שמשתמשים בו בזמן קריאת המגילה. רעשן, להבדיל מהפטישים של יום העצמאות, מספק רק רעש. לפעמים אפילו את זה הוא לא מספק, אבל זה דורש התערבות הורים, לרוב. בצורה הפשוטה, זהו מוט עם דגל פלסטיק מלמעלה. במקור הייעוד הוא מחיקת המן מן המגילה. היום הייעוד הוא לשגע את המשפחה, רצוי בשבת בין 2 ל-4.
איכשהו הרעשנים נהפכו לחלק ההזוי של פורים, להבדיל מהמסיכות, התחפושות ואזני ההמן שכל שנה משתבחים (לפחות מנסים) הרעשנים לא השתנו. שנה הבאה אני אביא רעשן לאלה, השנה זה עדיין מיותר, והוא לא יהיה שונה מהרעשן שלי היה בגיל שנתיים, חוץ מאולי במדבקות שעליו. עם כל הפיתוחים והחידושים,ייצור רעש לבן נשאר אותו דבר. ייצור רעשים מיותרים מסוגים אחרים, זו הפכה למומחיות של מספר מקצועות של אנשים וחלאות אדם.

יום ראשון, 13 במרץ 2011

ארצנו הקטנטונת - את הולכת פייפן

מערכת המשפט בישראל הגיעה לשפל חדש. זה קשה, אבל בכל יום שעובר השופטים מוכיחים שמטרתם היא לעשות שפטים באזרחים שומרי-חוק.
הפעם זה משפטו של מרק פטריק. לא שמעתם עליו? גם אני לא. אוכלי הנבלות מתעלמים מהעם, הם רק רוצים דם. כל מה שהוא עשה זה לנהוג בשכרות.
בזמן הנהיגה הוא דרס 2 ילדות שהיו על אי-תנועה, אחת מהן נפצעה קל, השנייה לא חזרה לעצמה עד היום (שנה ו-3 חודשים אחרי).
למזלן הרע של הילדות הן לא קשורות לחשין, או לאיזה שופט אחר, הן סתם ילדות. במצב זה ניתן לנפנף את כל התיק לעזאזל, למי אכפת ממשפחה של אזרחים? לקצר זמני טיפול ולכתוב וי ליד התיק.

כל שופט מתחיל בישראל יודע שלמעלה יש את בייניש, לאף אחד אין הסבר למה היא ולא מישהו יותר מוכשר. ההסבר הכי רציני שאני מכיר הוא המיטה, כל הסבר אחר מזלזל באינטיליגנציה של יותר מדי אנשים. הערה חשובה: אם זה מגיע לבית משפט בישראל, אני בטוח שימצאו שאני אשם (אדם בישראל הוא חף מפשע כל זמן שהוא לא מדבר בגנות שופט) במשהו שניתן להכניס עליו לכמה שנים. גם לפיני כהן מצאו סעיף כזה, על מכות לא מכניסים למאסר בישראל. למי שלא מאמין שישאל במקלטים לנשים מוכות.
מה בייניש קשורה? מעבר לעובדה שהדג מסריח מהראש, יש גם את המונח קידום. השופטת במשפט רמון רצתה קידום ולכן דאגה לכך שייצא אשם, למרות האידיוטיזם שזה גורר. היא גם קיבלה את הקידום.
השופטים של מי שדרס את הבן של חשין, שחררו אותו למעצר בית, כי הפרקליטים שבתו ולא הגישו כתב תביעה. במקביל, אנשים שנתפסו על חם מטרידים מינית ילדים שוחררו, לחופשי, לא למעצר בית. ברור לשופטים שצריך לתמוך בפרקליטים, אבל לא על חשבון חשין, רק על חשבון הציבור.
פיני כהן, זרק נעל על בייניש. קיבל 3 שנים מאסר, היא אפילו לא הגיעה להעיד. למה לבזבז זמן של שופטים? יש סכנה שיבינו שהוא צודק. אמנם אלים, אבל מה בדיוק רוצים ממי שמערכת המשפט משתינה עליו בקשת ועוד אומרת לו "זו המקלחת השבועית שלך"?
זו רשימה קצרה, מהזמן האחרון. אחרי רשימה כזו מישהו מתפלא שאת ניקוי האורוות יהיה צריך לבצע הרקולס? גם 2 נהרות לא בטוח שיספיקו, אבל אני אתחיל ביריקה.

עוד בטרם גמרתי לסגנן ולעדן את מה שכתבתי, הופיעו 2 ידיעות נוספות אליהן צריך להתייחס.
הראשונה, גנב מתכות (כבלים) שדרס שוטר למוות הורשע ב"הריגה" בלבד, במקום רצח. כמו שניתן להבין, שוטר שמסמן לנהג לעצור, בצורה יותר מאשר ברורה, הוא בשר תותחים. הנהג החליט להתחמק ממעצר, ע"י דריסת השוטר. השופט החליט שהאזרחים לא חשובים, ע"י הפחתת האישום למגוחך.
השנייה, הינה נסיון לתרץ את קלות העונש של הדורס בגלל קשיים ראייתיים - למחדל אין אשמים? עומס על בתי המשפט - לא הפריע למשפט מאוד מהיר לפיני כהן.
בנוסף לחופשת לידה של השופטת, טל אוסטפלד. זה נשמע לי מגומגם הצורך בכמה כיוונים במקביל. אבל אם זה כך, כל מה שנשאר לי לעשות, זה לאחל לשופטת שיקרה לילד שלה אותו דבר.
אחרי כל הדוגמאות הללו יש לכל מיני שופטים את הפחד "שכל איש יעשה דין לעצמו", כמו במקרה של שי דרומי. לצערי זה מאוד ברור לי שבמצב הנוכחי זו האפציה היחידה. הסיכוי "ליפול" על שופט שבאמת יש לו רצון וזמן להקשיב הוא אפסי.

מי שרוצה צדק בישראל צריך לדאוג לכך בעצמו. הבעייה היחידה היא שאותו שופט, שלא ביצע את מלאכתו נאמנה בתביעה שהגשת, בעת הגשת תביעה נגדך על זה "לקיחת החוק בידיים" יכניס לך. הסיבה היא סתם נקמנות אישית במסווה מחוכם.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

שיר ערש

רק שיישאר


סתם יום
סתם לילה
הבית רגוע
אין מהומה

האמבטיה תמה
שינה נחתה לה
הלבנה בחוץ
לוחשת תפילה

רק שיישאר
לא יותר

האביב בחוץ
שדות מוריקים
ילדה נמנמת
בינות לסדינים

מחר היא תגדל
תכיר עולם
אמא בבית
תמשיך למלמל

רק שיישאר
לא יותר

רק שיישאר
לא יותר

Liron Anavy - sent by blackberry

יום ראשון, 6 במרץ 2011

בוקר אחד של שבת

אין כמו סופשבוע לרוקן ת'מצברים. לוקח לפחות שבוע שלם למילויים מחדש.
בסופשבוע אנחנו מרשים לעצמנו להתפרע עם שעת השינה. הגעתי ל-2:00, עם רוח גבית. כמובן שבשעה כזו הנגיעה במיטה הספיקה לשלוח אותי לשינה, עד המרפק של הבוקר. שעה 6:40 מתעוררת מישהי בחדר ליד, כעבור 2 שניות אמא שלה עירה וכעבור עוד 5 שניות (צריך זמן לכיוונון) אני ער ממרפק ראשון בסדרה.
את הכנת האוכל אני יכול לסכם בתור "היה חלום". זה שקול לישנתי בזמן שהכנתי אותו, אבל לא היו תלונות.
בשלב זה יש הליכה מיוחדת חזרה למיטה. צריך לקחת בחשבון את כל הגורמים, עיניים לא מסונכרנות, תינוקת במארב לתשומי, אמא במארב לתינוקת ומיטה שנמצאת במימד אחר מעבר לנהר הסימבטיון.
ההליכה מתבצעת כמו ריקוד טנגו, קדימה קדימה אחורה הצידה וכוללת את הדריכה על הרגליים שלך בתור הגנה מלדרוך על רגלי בת-הזוג. אני לא יודע כמה זמן זה לקח, העיקר התעוררתי שוב אחרי עוד 3 שעות, שוב למטרות אוכל. באוכל הכוונה אינה לאוכל שלי, האוכל שלי באותו זמן היה מונח עתידי שמתבשל לאיטו בתנור.
לארוחה זו מוסיפים את הירקות, או מה שהיה ירקות לפני שזה עבר בסיר ובבלנדר. התערובת שיוצאת היא בעלת צבע כתום לבנבן, ריח של תפוח אדמה וטעם שמגעיל אפילו כלב. זו הסיבה שאני מאכיל תינוקת בדבר הזה. חשוב לזכור שהאוכל של אותה תינוקת הרג את שיח הנענע בעציץ במרפסת. העציץ עדיין שם, מלא בסרפדים שאולי יגיעו למרק.
בסיכום ההאבסה האיטית התינוקת מתעצבנת ורוצה אוכל נורמלי. עכשיו נכנס לשימוש הבקבוק של הסימילאק ומכאן הכל סטנדרטי, אוכל, גרפס, לול ואבא מנסה למצוא מקום להצטנף ולישון עד שוך הסערה.
לרוב זה השלב בו יש כבר מהומה בבית בגלל ארוחת הבוקר של הכלבלב. הפעם ישנתי מדי בשביל לשים לב, הכלבלב כבר מכיר את המצב הזה ויודע להיזהר. הכוונה היא להחביא כל חלק בגוף שעליו ניתן לדרוך בדרך למיטה ולהשתמש בלשון במקרה של קירבה יתרה.
בהמשך היום, החלק בו הייתי ער, זה היה ביקור אצל המשפחה. משהו שמעייף תינוקת לדרגה שביום ראשון בבוקר היא נרדמה בזמן שבין האוכל לנסיעה לגן, זה לא הפריע לה לדאוג לניחוח חדש לרכב לפני שהגענו לגן.
ועכשיו, למילוי המצברים...

על חברים ופייסבוק

יום חמישי 18:30, אני על הספה, אלה בתוך הלול לאחר האוכל. בפעמים הקודמות שזה היה המצב, אני אחרי מספר מועט של דקות הייתי ליד (בתוך) הלול בתור אומן אורח.
במצב זה לא נחמד לנסות לקרוא, או לעשות פעילות אחרת שדורשת ריכוז. מה שמשאיר 2 אפשרויות, טלוויזיה ומחשב. הסלידה שלי מטלוויזיה דאגה לכך שאני אפתח את המחשב ואנסה לסדר משהו בפייסבוק.
בהתחשב בממשק המאוד נוח של פייסבוק, אני בזמן יחסית קצר (10 דקות) הצלחתי להתנתק מקבוצה שהתחילה לשלוח ספאם. בדרך ראיתי בהצעות של החברים כמה שמות מעניינים.
מתברר שלא כל החברים שלי הם גם בפייסבוק. בכיוון ההפוך, כל מי שרשום בתור חבר שלי בפייסבוק, הוא מישהו שבמקרה ואני אתקל בו בהליכה, אני לפחות אעצור לשיחה קלה עימו. הגדרות שיחה קלה הורחבו מעט, עקב שיחות כאלו שהגיעו ליותר משעה... זה אומר שאין לי 400 חברים, אבל אלו שיש הם באמת חברים.
הדבר המעצבן בפייסבוק, מעבר לעובדה שכל מה שנכתב שם מגיע לכל העולם, אשתו ואחותו שאין לו, הוא ההצעות שעלו שם. כל מיני שמות של אנשים שאני הייתי שמח לא להכיר, מבית-הספר, הצבא (לא יודע איך, אפילו לא רשום ששירתתי) וזמנים אחרים.
לעומת זאת, רשימת האנשים שאני מחפש, כאלו שאם אני אפגוש ברחוב אני ישר לוקח טלפון. רשימה מסתורית זו רק גודלת. חלק מהגדילה קשור לנטייה מעניינת של הטלפון למות, עם כל הזכרונות שלא גובו. אבל לא רק, החלק הנוסף הוא בגלל שמתקדמים בחיים. אני היום עם קשר לגן, לי זה הזוי למציאות לא. יש גם קשרים לחברות בהן עבדתי קודם, אני עדיין מתגעגע לכמה מהטקסים. "מסיבות התה" של קאסט-אפ הן החשובות ביותר, אבל לא היחידות.

לסיכום, אני מאוד אוהב את מה שיש לפייסבוק להציע לי. אני עדיין לא מצאתי שם תחליף למנגל על הדשא ביום העצבנות...

יום חמישי, 3 במרץ 2011

אוסף תלונות יומי

חשבתי בהתחלה לעשות את האוסף שבועי, אבל בטעות שמעתי חדשות והסתכלתי בפייסבוק.
למי שלא מבין מה הטעות, אולי קריאת ההמשך תעזור, יותר סביר שלא.

1. למה הפוליטיקאים שלנו הם בלטות (או פחות מזה במקרה של לימור לבנת...)? הבוקר יצא לי לשמוע את כחלון, השר לענייני בלבול ביצים, מסביר שהעובדים הסוציאלים צודקים אבל לא צריכים לשבות. מזל שלא עשיתי תאונה מרוב צחוק. כחלון לפני יומיים לא ידע שיש עובדים סוציאלים בישראל, רק בגלל השביתה הוא נזכר בהם וגם אז זה רק בשביל להגיד שאסור להם לשבות.

2. למה כל נסיעה על כביש בישראל מרגישה כמו הגרלה בלוטו? אני לא מדבר רק על האם אני אגיע למחוז חפצי שלם, למרות הנהג האדיוט שנוסע על 2 נתיבים ביחד במהירות שמשתנה בהתאם לסיגריה. אני מתכוון גם לקפיצות שגורמות לך להרגיש כמו אחד מהכדורים של הלוטו, באדיבות מעצ בפיקוח של חברה קדישא. תכלס חברה קדישא הם המרוויחים הגדולים ביותר ממצב זה, הם עדיין עושקים את משפחות המתים.

3. למה הפייסבוק שלי מלא בפרסומות שעברו דרך חברים שלי שאפילו לא מודעים לזה שהם העבירו אותם? למען האמת למה אני אפילו לא מצאתי את הדברים שלי בפייסבוק? ניסיתי להסיר את עצמי מקבוצה שרשמית אני לא שייך אליה, את ההודעות שלה אני כן מקבל...

4. למה עדיין לא מצאתי מתכון טוב לדגים? יש 4 נתחים שיושבים בפריזר כבר שבועיים ומחכים למתכון. אין סיכוי ששירלי תתקרב אליהם, כי זה טעים... לכן הלהכין אותם נופל עלי. בנוסף צריך להיות בבית כשמכינים אותם, מה שמגביל את הימים ה"מותרים".

5. נהגי שבת. המונח המקורי הוא sunday drivers שמגיע מהנטייה של האמריקאים לנסוע לטיולים בימי ראשון. נהגים אלו נוסעים במהירות שבכלל לא מתאימה לתנאי הכביש, 100 קמש בדרך עפר מתפתלת, או לחילופין 20 קמש בכביש מהיר. לנסוע מאחורי דבר כזה זה מסוכן, במקרה הטוב רק ללב, במקרה היותר סביר לרכבים על כל תכולתם.

הרשימה במקור הייתה יותר ארוכה, אבל קשה להתלונן כשמהלול בוקעים רעשי משחק קליל של אלה. כנראה שיגיעו המשכים, פשוט בזמן אחר, מקום אחר וכו'...

טוב משהו קטן לסיום, למה אני שוב צמא? כולה שתיתי כוס תה וכוס קפה קטנה מהמכונה. הרבה זה לא משנה, אני שוב אעבור בתוך ארון הכוסות בדרך למיטה.

סופסוף סופש עם אלה בבית

סופ"ש הוא דבר לא רגוע. לפחות הפעם זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת נהננו מאלה.
זה לא שבפעמים הקודמות לא נהננו ממנה, זה רק שהפעם זה היה יותר. עצם השהות בבית, לא אצל ההורים / חברים / משפחה, גורמת לזה להיות יותר. בנוסף, אלה הייתה ערה רוב הזמן. כמובן שבסוף יום כזה לשים לה מובייל לפני השינה היה מיותר (ועדיין שמתי) כי היא לא חיכתה עד שאני אצא מהחדר לפני ההירדמות.
אחרי ההקדמה הגיע הזמן לסיפור האמיתי. סופ"ש מתחיל ביום ה' בשעה 17:00 (או קצת יותר אם אני מאחר מהעבודה...) כשאני מוציא את אלה מהגן. הפעם שירלי לא עבדה משמרת ערב כך שהיא הגיעה דקה לפנינו הביתה. זה נתן זמן למשחקים עם אלה על המזרון, עד שהיא התעייפה והלכה לנמנום של לפני האוכל. זה נתן גם פתח להיפגש עם חברים בערב.
טוב, מתכננים, קובעים שעה, מתארגנים, נוסעים ובסוף מחכים חצי-שעה לחברים ב"פריקית". זו כנראה הפעם האחרונה שאנחנו מגיעים לשם, המקום התדרדר.
מסעדת "פריקית" עד לא מזמן הייתה ידועה בשם "נאפיס". כשהשם הוחלף חלה התדרדרות קלה, אבל מכיוון של המסעדה נשמר. ביום ה' קיבלנו הוכחה שכיוון ההתדרדרות הולך להישמר, לא המקום. המסעדה הולכת להיות כשרה. אין לי בעיה עקרונית עם כשרות, אבל המקום היה פתוח בימי שישי בערב. יש לי בעיה עם זה שהם יהיו סגורים ביום שישי בערב.
הכשרות העתידית התבררה כסנונית ראשונה של איבוד כיוון. הרמה של האוכל הייתה גרועה. אנחנו לא פעם ראשונה שם, כך שיש לנו למה להשוות ולצערי בחתוליה יש דברים יותר בריאים (גם עם הג'וקים בצ'יפס). דבר נוסף, שהטריד אותי בדיעבד, הוא שלא היה תור. בתקופות הטובות של המקום היה צריך להזמין מקום מראש או לחכות חצי-שעה - שעה בתור.
יום שישי, ארוחת בוקר במקום נחמד ברמת-ישי. למקום קוראים "דנה", להגיע אליו ביום שישי זה קשה, לצאת ממנו היה יותר קשה. אנחנו נזכרנו ב-11:30 שצריך לקחת ילדה מהגן ב-12:00. על הקניות ויתרנו, רק ההכרחי נקנה ליד הבית. את הזמן בילינו עם חברים, שהספיקו להתחלף עם הזמן (שעתיים וחצי). הסיכום הוא שגם בפעם הבאה שמסתדר מגיעים לשם ביום שישי בבוקר לפתוח שולחן ופרלמנט.
בצהריים אספנו ילדה קצת עייפה מהגן, קצת פוצי מוצי והיא הלכה לישון יחד עם שני הורים מוטשים ותבנית מהבילה של ברוקולי שרוף. מתברר שיש לה יכולת לנטרל את ההורים בדיוק בזמן שצריך לשלוף את הברוקולי מהתנור... ה-5 דקות עיקוב גרם לו להיות לא אכיל, השימוש באבקת מרק בצל, במקום באבקת מרק רגילה, גרם לו להיות לא טעים.
בערב קפצנו לביקור מזורז אצל חברים, קורה הרבה, לא?!? במזורז הכוונה היא שבערך ב-20:00 יצאנו מהבית וחזרנו סביב 2:00, זה קצר יחסית. הסיבה לחזרה המוקדמת היא שבשבת הגיעו אלינו חברים.
שבת בבוקר, אלה מתעוררת ב-7:00. אמא של אלה מתעוררת ב-7:00 ועשר שניות. אבא של אלה מתעורר ב-7:01 עם סימן כחול בברך או בצלע או באיפה שאפשר לפגוע בו עם פטיש 5 קילו.
את האוכל גמרנו ב-7:30, וחזרה למיטה. אני לישון, אלה לדבר עם המובייל עד 9:30 בערך. מסתבר שיש לה הרבה מה להגיד לו. בהמשך היום היא בילתה על הידיים, בלול, באוויר ובכל מקום שבו ניתן לחייך לאורחים ולעשות רעשים מעניינים. בערב, אחרי האמבטיה, נסענו לביקור סבים.
ביקור סבים הינו המונח הטכני למצב בו מגיעים להורים והם שואלים אותך שאלות תוך הסתכלות על הנכדה שלהם. לרוב התשובות שלך לא משנות, למעט כאשר צועקים אותן ובכלל הנוכחות שלך מפריעה לשחק עם הנכדה. לפחות עד שהיא נרדמת. רק כאשר היא נרדמת פתאום נזכרים בעובדה שהילד שלהם בבית. את התופעה הזו יש משני הכיוונים כך שאני חושד באוניברסליות שלה.
בשעה 23:00 נפלנו למיטה מותשים, לעוד שבוע עבודה למילוי מצברים. עכשיו מחכים לראות מה אלה תעשה בשבוע הקרוב.