אני אתחיל מהסיכום: אמא שלי עדיין חיה!
זה נשמע קצת מפוצץ, אבל זה לא הרגיש לנו כל-כך בטוח במשך כמעט יממה. ונדרשה יממה נוספת בכדי שנקבל אישור שהיא מתפקדת.
אמא שלי עברה ניתוח, פרוצדורה מוכרת, לא הכי נחמדה ובכל זאת לא מיוחדת. זה לא היה מיוחד עד השלב בו היא חטפה סיבוך בזמן הניתוח. מכאן מתחיל מחול שדים.
דבר ראשון, הניתוח התארך בשעתיים. דבר שני, כל התוכניות להתאוששות השתנו. מספר דברים נוספים עוד צפויים להתגלות, אבל נחכה להם בסבלנות.
התכנון המקורי היה ניתוח, אשפוז ושחרור הביתה לאחר 5 ימים. כבר באותו יום התכנון השתנה. מ"הביתה" אחרי 5 ימים ל"למחלקה" אחרי 5 ימים. את ההביתה אנחנו מפקירים בשטח, בתקווה שהוא יחזור לבד.
בכל הבלבול הזה הבנו שהיינו שמחים לבוא בטענות אל איזו ישות שיודעת הכל. מישהו שנוכל לשאול אותו "למה?" ולקבל תשובה. הרופאים ענו לנו שזה קורה לפעמים, אבל אין להם הסבר למה ולמי. תשובה מועילה.
כל רב מתחיל (או כומר או אימאם או איש דת אחר) היה נותן לנו תפילות לאל כלשהו ועושה סיבוב על הארנק שלנו. בפועל זה לא עוזר, אבל זו טרפיה מצויינת. היינו הולכים על זה בכיף, "הורד דאגות מראשך במהירות שיא", רק שזה גם ממשיך ל"הורד את ראשך כי הוא דאגה". לא חסרים לנו סיפורים כאלה היום.
נכון לכרגע אמא בטיפול נמרץ, נושמת בכוחות עצמה (זה לא היה כך במשך יומיים) ומחוברת רק לכ10 מכשירים. אבא שלי כבר איבד את השפיות, זה בדרגה של לשמוע מה שהוא רוצה מהרופא. אנחנו מקווים לטוב וממתינים לנס.
יום או יומיים עוברים והיא כבר לא מונשמת. זו התקדמות כבירה, והדאגות שלנו משתנות. לפני כן זה היה מה עושים לידה, מה לוחשים בתקווה שהיא שומעת. עכשיו זה כבר תרגילים. צריך להבין שבתרגילים הכוונה היא לדברים הכי פשוטים, נשימה עמוקה, הזזת יד או רגל, אלו לא תרגילי הכושר הרגילים.
פתאום כבר אפשר לחשוב על יציאה מה"טיפול נמרץ" למקום יותר הגיוני. כמובן שזה רק לחשוב, ייקח זמן עד שהמחשבה תהפוך לפעולה. בינתיים אנחנו אופטימיים. פה לאבא שלי יש יתרון ענק, כשהרופא אומר "המצב לא טוב" הוא שומע את המשפט בלי ה"לא". אני לא בטוח האם זה בגלל שהוא לא שומע טוב או בגלל שהוא לא מבין שהוא חי.
שבוע לאחר הניתוח, אמא הצליחה להישאר ערה, ולהשתגע מאבא. אבא שלי לא שומע ולא חושב, המשמעות של זה היא שהוא לא מבצע שום הוראה בצורה הנכונה. זה התחיל בלאכול את ארוחת הצהריים של אמא, היא לא רצתה לאכול ואבא ניסה לשכנע אותה בדרך הקנאה. זה לא ממש הצליח, לא נראה לי שאמא קנאה בעוף שסיים בקיבה ועל המכנסיים של אבא.
אחרי האוכל זה היה סדרת הסברים לא ברורים, לאמא יש יכולת להסביר לאבא דברים. אני מעדיף להסביר לו בשיטה הקלאסית "ראה וקדש". בסיכום הוא התפטל מעט על הכסא, נרדם ולא נרדם, כסא ממש לא נוח לשינה.
יום לאחר מכן הם עברו למחלקה לאשפוז. אבא הגיע למנוחה, אמא מתחילה בעבודה הרצינית - שיקום.
