יום ראשון בבוקר

כל סופ"ש נגמר ביום ראשון. גם הסופ"ש האחרון, למרות שהספיחים יישארו למשך השבוע.
זה תמיד מרתק לראות את השינוי ביום ראשון. מחגיגת המוצ"ש, בה הלכנו לישון ב-1:00 בגלל הצגה, לקימה לעבודה ב-6:30 לפנות בוקר. בקימה לעבודה הכוונה היא להשכמה לשני הפושעים ולאמא של הפושעים ולכלב של הפושעים ולמכונת הקפה ולדוד ול... בקיצור, אם אין מהומה בבית אני מסוגל לחזור לישון.
אחרי שכולם קמים, גם שביט למרות שהוא אכל לפני פחות מ"השלוש שעות". אחרי ארוחת הבוקר, קפה נחמד שלי, חלב חם לאלה, חלב יותר חם לשביט (מוגש באריזה דה-לוקס) וכוס קפה קר (שעתיים בחוץ עושות משהו) לשירלי, מתחיל שלב הארגון.
ע"מ לארגן שני ילדים, כלב והורים צריך תכנון קפדני השומר על הפרטים. בעברית צחה קוראים לזה - בלגן שלא מהעולם הזה. בזמן הלבשת החולצה לאלה, שביט מתלונן על חוסר יחס. בזמן הלבשת האוברול על שביט (משימה מעניינת בזכות עצמה), צריך להשגיח מה אלה עושה. אלה, בשמחה וששון, רצה לחדר השינה למען החבא משקפיים מאמא. אמא שלה לרוב צורחת בהתאמה, מה שגורם לשביט לענות ולרומי להזיז את עצמה, "רק לבדוק מה קרה". 2 דקות לאחר מכן המשקפיים חוזרים למקומם והשקט חוזר למספר דקות.
סאגת הנעליים היא ההמשך החצי צפוי. אם אלה השתחררה מהכסא ללא נעליים, היא תלך לגן ללא נעליים (גרביים היא יודעת להוריד, כך שחייבים נעליים מעליהם) ללא קשר לטמפרטורה בחוץ. הפריט לבוש היחיד שאותו היא לובשת מרצון הוא המעיל, אותו היא תלבש גם באמצע אוגוסט, למרות שהיא תתבשל כמו לובסטר חמוד.
בסיכום העסק העמסתי שביט על יד אחת, תיקים על יד שנייה, נתתי לאלה יד שלישית והמפתחות ברביעית. כך, כמו תמנון, יצאתי אל המעלית ומשם לרכב.
עוד יום התחיל האיחור קל.
עוד שבוע התחיל הפוך.

אם איזה שבוע לא יתחיל הפוך, כנראה שזה יהיה שבוע הפוך.

מובי דיק

זהו, גמרתי לשמוע את הספר הזה.
ישנם כמה ספרים (מעט מאוד) שקראתי למרות שהם משעממים בטירוף, מובי דיק הצטרף לרשימה הלא-מכובדת הזו. הסיבה שכן טרחתי להגיע לסוף הספר במקום להשליכו לערימה, היא שהוא נחשב לקלאסיקה. כן גם מאדאם בוברי נחשב לקלאסיקה (ושום דבר לא גרם לי לגמור את העמוד השני בלי להירדם) כך שאולי זה לא כבוד גדול, אבל ספר אחר הפנה אליו.
בסיכום, הספר מלא באנאלוגיות, רובן מהתנך וחלקן ממקורות נוספים. ההרגשה מאוד דומה לקריאת ספריו של C. S. Lewis - הטפת מוסר אחת ארוכה ובלתי נגמרת שעטופה בסיפור כיסוי מעניין.
הסיפור עצמו הוא יחסית פשוט, מסעו של ישמעל (מישהו אמר תנך???) לצוד ליוויתנים הופך למסע של ספינה אחר ליוויתן שאכל את רגלו של הקברניט במסע הקודם. צורת הביטוי, היחס לזרים והתיאורים גורמים להרגשה שזהו ספר שלא ישרוד ביקורת של "פוליטיקלי קורקט". מצד שני, כל הכבוד למי שיצליח לקרוא את הספר.
בתוך הסיפור מודגמות מספר "טעויות" נפוצות של ספינות העוסקות בציד ליוויתנים, ממרד נקי, דרך חוסר הבנה בסיסי של מה עושה ספינה בציד ועד הספינה שזרקה אוכל לים ע"מ לפנות מקום לשלל.
תיאורי נוף ימי חסרי משמעות שמעורבבים בבליל של "נבואות" וקטעים מסיפרו של יונה. דיאלוגים שנונים של יורדי-הים הותיקים (על החוף) והפעילים (בספינה) נותנים את הנקודות שגורמות להמשיך בקריאה, אולי תגיעה תובנה נוספת של מי-מהסגל, אולי אחד המלחים יאמר משפט של חוכמה ואולי...
בסוף כמו בסוף, ארון הקבורה הצף הופך לספינת ההצלה, כנראה הרצון להוכיח שהכנסיה צודקת בדרכיה לא מסוגל לעזוב את הסיפור לפני סופו.

בשורה התחתונה - ספר נהדר! לשינה...

המוצץ

בבוקרו של יום ראשון, לאחר סופש עמוס, אלה נעמדת במיטתה ושואגת. שביט, מי שאחראי להתעוררות המוקדמת, כבר עסוק בארוחת הבוקר שלו. השאגות גורמות לתגובת שרשרת, שירלי מנצלת את המרפק שלה, אני מתעורר, אלה מונפת על הידיים אל מחוץ למיטה וצריך לאתר מוצץ.
מוצץ - באנגלית pacifier שאומר משקיט, בעברית כמו בעברית, מתעלמים מהתוצאות של המעשה.
בבית בו ישנם שני תינוקות יש סביב 20 מוצצים. הם קיימים, תשאלו את שירלי היא תנקוב בזמני הקנייה והמספרים הסידוריים שלהם, הם רק לא נראים. זה לא בדיוק לא נראים, זה יותר נחבאים אל מתחת למיטה, מאחורי הספה, בתוך הכיור או בתוך מגירה/ארון אותם אלה פתחה. מוצצים מסתובבים בכל מקום, חוץ מבמקום בו הם צריכים להיות.
השיטה בסיסית למצוא מוצץ היא כדלקמן:
1. קח את המוצץ שאלה מחזיקה בפה.
2. החבא אותו בכיס. זה חשוב, עצם השמתו במקום בו הוא אמור להיות תגרום לאלה להתביית עליו.
3. חכה מספר דקות.
בשלב זה אלה מסתובבת עם מוצץ בפה, לפעמים רואים את שלב הביניים בו היא זוחלת אל מתחת למיטתה למען שלוף מוצץ זה או אחר, לרוב היא פשוט מופיעה עם מוצץ בפה.
זאת הנקודה להגיד, לאלה לא חשוב של מי המוצץ. למען האמת גם לשביט לא ממש חשוב, אבל הוא והמוצץ עדיין מנהלים יחסי אהבה-שנאה. לכן, כשאלה מגיעה עם מוצץ חובה לבדוק שהוא אכן שלה. באם המוצץ לא שלה קיימות שתי אפשרויות חוקיות:
האחת, לשלוף אותו מפיה בהקדם. זו אפשרות קלה, פשוטה וכואבת לאזניים. בנוסף, לא ברור מה בדיוק משיגים כאן, הרי כבר יש לי מוצץ בכיס.
השנייה, להביא את שביט. שביט, שעדיין לא מלאו לו 5 חודשים, מוכן תמיד ל"חטוף" מוצץ מאחותו. העובדה שאחותו לא רוצה לוותר על המוצץ, אלא רק דוחפת אותו לפיו ומושכת מיד, משמחת אותו.

לרוב לאחר איסוף מספיק מוצצים, אנחנו מרימים דגל לבן. דהיינו, מחזירים מספר מוצצים למקום, אחד לכל מיטה וילד לכל מיטה עם מוצץ.

לילה טוב.

סיכום יום הולדת

יום הולדת הוא זמן מצויין לתחביב הישראלי האולטימטיבי - נוסטלגיה. תחביב זה מתחיל בערך בגיל 5, יחד עם הזיכרון. כבר בגיל כזה צעיר שומעים את הזאטוט אומר "הליצן שהיה שנה שעברה היה יותר מצחיק." הדבר המצחיק היחיד היה המחיר שהוא דרש, לפחות זה היה מצחיק עד הרגע שבו התברר שזו לא בדיחה.
לכן, באיחור של שבועיים, אני כותב בלוג נוסטלגי.
היכנשהו, במעמקי תהום השכחה (שזה שקול לשבוע שעבר), מעבר להרי החושך (זה שקול למחוץ לבית בחורף הנוכחי), אני זוכר שישבתי לשתות קפה. הכוונה היא, ישבתי לשתות קפה חם שהוכן זה עתה, לא קפה שחומם פעמיים במיקרו ועדיין הספיק להתקרר.
אני אפילו זוכר זמן שבו חיתול במידה 4+ אמר לי - כלום. למען האמת חיתול היה אז משהו מסריח של אחרים, היום הוא מסריח יותר ושייך לי (כי לאלה לא אכפת ושביט רק צורח כשהוא רטוב).
אז מה החידושים של השנה האחרונה?
דבר ראשון, אפקט הדאבל. שני זאטוטים, צורחים, ממלאים חיתולים ודואגים להשמיד לנו את שעות השינה. זה שווה את זה, למרות שלא בטוח לפי איזה חשבון.
דבר שני, אוכל בבית. זה מוזר מה יכול לגרום ילד. רק לפני שנה התחלנו בטעימות לאלה, היום היא דורשת אוכל שבושל ע"י אמא (או אבא כשיש לו זמן וחזיר טרי או סבתא או כל מי שמסוגל לדאוג לניצול המטבח). הדרישה היא בדרגה של "חוסר ביצוע יסתיים בשביתת רעב".
הדבר השלישי והאחרון הוא הספונטניות, יותר נכון החוסר שלה. אני עדיין זוכר איך נוסעים ב-4:00 לסנדוויץ' בר לארוחת ערב מאוחרת, מאז עברו מים בקישון (זה קורה בלילות ירח מלאים של דצמבר בשנה מספיק טובה). בשנה האחרונה אפילו לקפוץ לקפה דורש תיאום, אם כי זה בעיקר בגלל שאנחנו חודשיים לא קפצנו לשום ביקור ותור ה"חובות" (הלוואי שכל החובות היו כאלה) מתארך לו בקצב סיטונאי.
טוב, לפחות יש לנו הרבה "חובות" לסגור, מה שאומר שיהיה לנו נחמד:)