זהו, גמרתי לשמוע את הספר הזה.
ישנם כמה ספרים (מעט מאוד) שקראתי למרות שהם משעממים בטירוף, מובי דיק הצטרף לרשימה הלא-מכובדת הזו. הסיבה שכן טרחתי להגיע לסוף הספר במקום להשליכו לערימה, היא שהוא נחשב לקלאסיקה. כן גם מאדאם בוברי נחשב לקלאסיקה (ושום דבר לא גרם לי לגמור את העמוד השני בלי להירדם) כך שאולי זה לא כבוד גדול, אבל ספר אחר הפנה אליו.
בסיכום, הספר מלא באנאלוגיות, רובן מהתנך וחלקן ממקורות נוספים. ההרגשה מאוד דומה לקריאת ספריו של C. S. Lewis - הטפת מוסר אחת ארוכה ובלתי נגמרת שעטופה בסיפור כיסוי מעניין.
הסיפור עצמו הוא יחסית פשוט, מסעו של ישמעל (מישהו אמר תנך???) לצוד ליוויתנים הופך למסע של ספינה אחר ליוויתן שאכל את רגלו של הקברניט במסע הקודם. צורת הביטוי, היחס לזרים והתיאורים גורמים להרגשה שזהו ספר שלא ישרוד ביקורת של "פוליטיקלי קורקט". מצד שני, כל הכבוד למי שיצליח לקרוא את הספר.
בתוך הסיפור מודגמות מספר "טעויות" נפוצות של ספינות העוסקות בציד ליוויתנים, ממרד נקי, דרך חוסר הבנה בסיסי של מה עושה ספינה בציד ועד הספינה שזרקה אוכל לים ע"מ לפנות מקום לשלל.
תיאורי נוף ימי חסרי משמעות שמעורבבים בבליל של "נבואות" וקטעים מסיפרו של יונה. דיאלוגים שנונים של יורדי-הים הותיקים (על החוף) והפעילים (בספינה) נותנים את הנקודות שגורמות להמשיך בקריאה, אולי תגיעה תובנה נוספת של מי-מהסגל, אולי אחד המלחים יאמר משפט של חוכמה ואולי...
בסוף כמו בסוף, ארון הקבורה הצף הופך לספינת ההצלה, כנראה הרצון להוכיח שהכנסיה צודקת בדרכיה לא מסוגל לעזוב את הסיפור לפני סופו.
בשורה התחתונה - ספר נהדר! לשינה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה