המשפחה זו בעיה מוכרת. שירלי בתור עובדת סוציאלית מכירה את כל סוגי המשפחות חוץ מהסוג המתפקד, זה סוג לא מספיק מעניין. במשפחה כמו במשפחה, יש מספר לא מבוטל של גורמים בעלי עניין שמושכים לתאריכים שנוחים להם. וזה עוד לפני שמדברים על ההורים.
למרות כל הלחצים, קבענו תאריך. איכשהו התאריך הזה הוא גם קרוב מדי וגם רחוק מדי. בינתיים, אנחנו מאבדים את שפיותנו. הנסיעות גורמות לשיתוק מוחלט בתא המשפחתי.
בימים שקדמו לתאריך, דהיינו בסופשבוע שלפני המעבר, הבית נראה כמו מחסן. זה לא שלפני-כן היה עודף מקום לזוז, זה רק שלא היה צריך לקפץ מעל ארגז כשיוצאים מהמקלחת להתגלח ובין חדר השינה לסלון היה אפשר ללכת על הרצפה. ביום לפני המעבר כבר לא ניתן היה לדעת האם יש רצפה או פרקט בבית, אבל היה מסלול מכשולים מדהים מדלת הכניסה למזרונים של הילדים; המיטות כבר כמה ימים עומדות בצד בצורת ערימה של קרשים. אותו לילה היה לנו שעה נוספת על מנת לא לישון טוב, פרפרים אינם מהווים תחליף טוב לאוכל. הילדים, לעומתנו, ישנו כמו דובים, כולל הנחירות עקב הצטננות.
עברנו!
להדגיש: עברנווווווווו!!!!
מתברר שספירת הארגזים המשוערת להובלה הייתה לוקה בחסר, כ-50 פחות. זה לא היה נורא אלמלא כמות הארגזים המשוערת הייתה 40... לפחות המובילים כבר ידאו מראש עם מי יש להם עסק, התמחור נעשה בהתאם לכל ארגז ספור מכיל שניים ש״נשכחו״. בשלב בו רוקנו את המחסן (שכרנו מחסן לאחסן את עודפי הציוד) הבנתי שהמשאית עשויה מגומי. אין הסבר יותר טוב לאיך מחסן של 12 מ״ק נכנס למה שהיה פנוי במשאית. צילום, לבקשת המובילים, לא ביצעתי.
עוד באותו יום - ישנו. עד שהמובילים גמרו את ההובלה, לנו נגמר הכוח. בשעה 21:00, לאחר מקלחת קרה (רק יום לאחר מכן מצאתי היכן מפעילים את הדוד) הלכנו לישון. בבוקר התעוררנו עם - שביט. הבחור שמע את השעון וזינק למיטה שלנו, מתחמק משירלי שהתארגנה באותו זמן ומנצל את העובדה שאני לא מתעורר מזוטות.
החגיגה של שביט נגמרה מהר, אז הוא העיר את אלה. היא בתמורה דאגה למהומה ואיכשהו בסוף כולנו התגלגלנו לתוך הרכב בדרך לגן.
סופסוף הייתה לי אפשרות לפתוח ארגזים, לסדר את המיטות לילדים, לפנות ערימת קרטונים שלא ברא השטן (דיברתי איתו, הוא מכחיש כל קשר לביבי נתניהו) ולדאוג לעניינים ביורוקרטיים שונים. בסוף היום עשינו טיול רגלי מהגן לבית, בשתי מילים: משחק ילדים. קצת יותר בהרחבה, הילדים שיחקו, מספר ענפים שיחקו ב״עצים מוזיקליים״ וההליכה דאגה לילדים רעבים. עייפות היא מילה לא קיימת בשפתם, הם נרדמים או כשמחייבים אותם או מתמוטטים לשינה, לאחר ששכחנו לחייב אותם לישון.
לקראת סוף השבוע גם חיברנו את הטלפון (מכשיר מיוחד שמוריד לך ולחבר שלך את הכאב ראש ביחד, בעלות של שיחה מקומית) והאינטר-מת. רשת אלחוטית שלא ברור מצבה.
נשאר רק לדאוג לכיור, הקבלן חיבר אותו, אבל לא מצא איזה ונטיל. כתוצאה מכך הוא עזב באמצע. מעשית זה אומר שיש לי פסל של ברז במטבח, אם בטעות יפתחו שם מים, הארון יוצף. להגיד שאני אוהב את זה, זה קשה. להגיד שלקבלן זה אכפת, זו כבר הפרזה גסה.
לקראת סופו של יום חמישי תפסתי את השרברב של הקבלן. מתברר שצריך להיות יעילים כשעובדים מולו. בגלל חוסר הזמן, אני הייתי יעיל. בקיצור, להבדיל ממי שהייתה לפני, שחיכתה לו מ-9 לפנות בוקר עד 13 בצהריים, אני הגעתי ב-14:00, חיכיתי רבע שעה, והוא סידר סיפון וברז. או בעברית - יש לנו מים במטבח!!! נשאר הקומקום שיעבור למרפסת בעתיד והיום יהיה קפה (אולי עם חלב, צריך לבדוק את מצב הגבינה).
חיים בבית חדש אינם בדיוק חיים, אבל זה במגמת שיפור. עכשיו רק צריך עוד ארונות ופחות זבל.
