פורים ראשון לאלה.
ביום שישי היא תלבש את התחפושת שקנינו לה, תרייר עליה, תפלוט עליה ותדאג שלא יהיה ניתן להשמיש אותה יותר. מה שחשוב כאן זה התחפושת, לא התינוקת המסכנה שלא תוכל לזוז מילימטר בגלל זה. ההורים, לעומת זאת, במצב יותר בעייתי. לנו (עדיין) אין תחפושת. בהתחשב בזה שהפורים בקיבוץ, "התאריך הקובע", מיושר בהתאם לשיקולי המערכת, יש לנו שבוע. קצת פחות כי מחייבים את שירלי להגיע לעבודה מחופשת. על השאלה מה היא מעדיפה, 10 מלקות או להגיע מחופשת, התשובה ברורה - מלקות.
אחרי התחפושות, או בזמן, יש עיסוק נוסף, אזני-המן. עוגיות אלו, שבמקור סתם היו בצק ממולא פרג, מהוות גורם מספר אחד לכאבי-בטן בחודש לפני פורים. לפי דברי האופים, ביום שאחרי פורים אי-אפשר למכור אותם, אף-אחד לא רוצה. מעניין מדוע???
נכון להיום ניתן להשיג אזני-המן בשלל מילויים. בתור ילד התלהבתי מהרעיון לשים תמרים, אחרי שטעמתי את התוצאה, לא המשכתי בקו זה. מאז הילדות שלי שיפרו את המתכון, היום יש גם שוקולד (איחס), חלבה (פיכס) ודברים טעימים.
הנקודה הכי חשובה לגבי אזני-ההמן היא היכולת המדהימה שלהן לשמור על צורתן, המשולש הידוע, לאורך כל מערכת העיכול. כל זאת לאחר שניסית לאכול בביסים קטנים כדי שלא יהיה ניתן להדביק את החלקים חזרה לצורת המשולש.
האספקט האחרון שאני אכתוב עליו היום הוא הרעשן, לא הילד של השכנים, זה שמשתמשים בו בזמן קריאת המגילה. רעשן, להבדיל מהפטישים של יום העצמאות, מספק רק רעש. לפעמים אפילו את זה הוא לא מספק, אבל זה דורש התערבות הורים, לרוב. בצורה הפשוטה, זהו מוט עם דגל פלסטיק מלמעלה. במקור הייעוד הוא מחיקת המן מן המגילה. היום הייעוד הוא לשגע את המשפחה, רצוי בשבת בין 2 ל-4.
איכשהו הרעשנים נהפכו לחלק ההזוי של פורים, להבדיל מהמסיכות, התחפושות ואזני ההמן שכל שנה משתבחים (לפחות מנסים) הרעשנים לא השתנו. שנה הבאה אני אביא רעשן לאלה, השנה זה עדיין מיותר, והוא לא יהיה שונה מהרעשן שלי היה בגיל שנתיים, חוץ מאולי במדבקות שעליו. עם כל הפיתוחים והחידושים,ייצור רעש לבן נשאר אותו דבר. ייצור רעשים מיותרים מסוגים אחרים, זו הפכה למומחיות של מספר מקצועות של אנשים וחלאות אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה