סיכום שבוע לאשפוז

שירלי עדיין ברמבם. זה יום שישי בערב והדבר הטוב ביותר שקרה עד עכשיו זה שאלה נכנסה חזרה לשגרה. שעה 21:00 אמבטיה ולמיטה.

לי לעומת זאת, אין מה לעשות. אני בבית, לבד, לא בחושך - אני לא פולני. אבל עדיין משעמם. אני מתגעגע לספה ש"לא נוחרת", לגוש הפרוותי שמביא צעצועים ולא זז לפני שנופלים עליו, לפעמים גם אחרי. חסר לי את קיטורי סוף היום על כל הדברים שלא נעשו (וגם לא ייעשו) היום.

משעמם לי!

הספקתי לשחק קצת ולקרוא ולכתוב ולהכין כוס קפה ולשתות ועוד ועוד ו... עדיין משעמם לי. השעמום הזה זה לא כי משהו באמת לא מעניין. השעמום הזה נובע ישירות מהעובדה שחסר לי כאן משהו. במצב אחר זו הייתה מישהי, אבל היריון הופך את זה למשהו.

היריון זו קונספירציה של הטבע נגד האדם. אשה בהיריון דומה יותר מדי לחבית של ניטרו-גליצרין, אותו נוזל שמתפוצץ בכל תנועה חדה. גם זבוב שמתיישב על קצה האף יכול לגרום לפיצוץ. אחרי פיצוץ אין מה לעשות, רק לחכות לבא בתור, הוא יגיע.

יום שבת, אלה התעוררה ב-6:00 ומיד חזרה לישון. ב-7:00 היא התעוררה למטרות אוכל וחזרה לישון כשהמטרה הושלמה. ב-8:00 לא היה מנוס, אז קמתי. בערך קמתי. אלה התרוצצה בחדר השינה, בעוד שאני עוסק בלהצילו מאימת ההוריקן ולישון.
לאחר זמן מה ההוריקן רצה להתרחב. ע"מ להשיג מטרה זו הוא הודיע שהוא רעב. לאלה יש נטייה להודיע על רעב בשאגות קרב אינדיאניות. כך יצא שאני חותך אבטיח ומלון, אלה שרה סרנדה והשכנים כבר בטח חשבו שאנחנו עושים תרגילי מתיחה לחתול.
היתרון והחיסרון של אבטיח ומלון הם קלות ההכנה. מצד אחד, זה נוח, הייתה לנו ארוחת עשר בכמה דקות. מצד שני, אפשר לעשות ארוחות כאלו בכל רגע נתון. ליוויתן אחד כבר יש לי בבית (זמנית ברמבם), לא צריך נוספים.
הדבר החשוב ביותר בארוחה היה כמובן הקפה. קפה בוקר קל להכנה (ראה ערך מכונה) וזמין כמעט מיידית. בנוסף קפה הוא טעים.
קפה כבר מוכר ע"י אלה בתור סימן לארוחה שלה. בהתאם לכך, ביא זרקה את הדבר שבו היא התעסקה בשניות האחרונות ורצה בצעדי ברווז ישר לכסא שלי.
שרדנו את האוכל, למען האמת שרדנו אותו מצויין, לא הייתי צריך להחליף לה בגדים אחרי. בנוסף, היה צריך רק 5 מגבונים לנקות את הסביבה מ-2 הארוחות אותן היא טרפה. מתי כן הוחלפו הבגדים? אחרי שהסבים הבינו מה זה ACDC, לא בפיזיקה אלא במציאות. עבור מי שלא זוכר, הם היו להקת רוק איפהשהו בילדות. אני לא זוכר מתי לאחרונה שמעתי משהו שלהם ברדיו, אבל כבודם במקומו מונח.
התברר לי שהסבים חיים הפלנטה אחרת. ילדה צריכה ללכת עם שמלות בצבע ורוד, אחרת יגיע אריה ויטרוף אותה. הם גם נעלבו מכך שחשבו שהיא בן - כי היא מסתובבת עם בגדים. בצורה מפתיעה, הבלבול הזה קיים בשני הכיוונים, למעט לילדות מסכנות בורוד. לילדות האלו יש אחר-כך פסיכולוג צמוד. מזל שיש לה מספיק בגדים לשרוד ביקור אצל הסבים.

ביום ראשון בבוקר התברר שהמצב רע. זאת אומרת, הכיוון לידה, הזמן לא ברור ושירלי אומרת שלום לשפיות מדי פעם כשהן מתקרבות אחת לשנייה. בכדי להפיג את השעמום, יש לשירלי צירים ובזמנים לאו דווקא סדירים. מי שרוצה להתחלף - מוזמנת.
בהמשך הרופא הסביר לה שהצירים סדירים, היא לא מרגישה את החלשים בגלל החזקים. זה מאוד הרגיע אותה, רק שאז איזה ציר חזק הגיע והכאב הסביר לה מאיפה משתין הדג. כמובן, אסור להסביר זאת לאישה בהיריון, כי גם היא צריכה.
בערב כשהגעתי קיבלתי את השאלה: "איך אני יוצאת לבית?" אחרי שגמרתי לצחוק, הבנתי שזו לא בדיחה. השאלה לגיטימית, כי ללכת את 5 המטרים לשולחן של האוכל לוקח לליוויתן קרוב ל-10 דקות. איכשהו שירלי הצליחה להתעלם מהעובדה ששום רופא לא יחתום לה על השחרור כשהיא במצב ליוויתן. הרופאה בערב לא ידעה איך להסביר לה שהיא לא יוצאת מתחומי בית החולים, למען האמת גם לא מהמחלקה.
בבית מצאתי את עצמי במצב רע - נגמר החלב! האמת שגמרתי את הקרטון אתמול, כי התאריך שלו היה לפני 3 או 4 ימים. איכשהו מכל הסיבובים הלוך וחזור והטיול לרמבם ולעבודה דרך המעון הסבים ובסוף היום אמבטיה ושינה בבית, לא הספקתי לקנות חלב. לגבי אוכל אין בעיה, אני לא במצב מספיק עירני בבית בשביל לאכול. אלה לא נמצאת מספיק בבית בכדי לאכול משהו שונה מסימילאק ורומי לא בבית, היא סתם חסרה לנו כרגע. חסר משהו פרוותי שירבוץ לי על הרגליים, או לידם או סתם ינחר במיטה כמו טנק שמחמם מנוע.

בסיכום יום ראשון, צ'ומפי עדיין בבטן, אמא שלו סובלת מצירים, האחות שלו חזרה לשגרה ואבא שלו עסוק בתיאומים עם כל העולם, אשתו ואחותו שאין לו אבל איזה שופט מצא פגם במסמך ההוכחה שאין ולכן החליט שיש.

ההמשך יגיע בימים הקרובים.