זה כבר חודש שאני מסתובב עם אף סתום. זה כמעט כמו "חתונה עם מירי רגב", הכל סתום וצריך לנגב את האיחסה בתדירות גבוהה. רק שאף-סתום לא מוגדר בתור מחלה, לפחות לפי מה שידוע לי. בגלל שזה לא מחלה, אני לא חולה, אני הולך לעבודה ולא מבריא.
במטר הבא שמסביב לאף יש משפחה. האשה (זה כבר הפך לכל-כך מובן מאליו שאני כותב את זה לשם שמיים), שני הפושעים הקטנים והכלבלב. שירלי, כנראה, תהיה הסיבה להבראה. גבר, כידוע, לא חולה. האשה פשוט לוקחת אותו לרופא (בריא), מוציאה אותו מהרופא (בריא), אבל באמצע יש כמה ימי בריאות אבודים, אלו נקראים ימי מחלה.
לגבי הפושעים הקטנים, אני שומר את הדובדבן לקינוח (לא של האף) ומתחיל בקצפות. אלה לומדת יותר מילים, גשם זו מילה חשובה, רטוב זו מילה חשובה גם כן, השילוב ביניהם מהווה תירוץ מצויין למכנסיים רטובים. כמובן, לפי הגדרת המטפלת, היה גשם מקומי באמצע הגן.
בנוסף אלה כבר למדה מספר שטויות מכובד, אותן ניתן לבצע על הסבים. מההסבר הפשוט של "לא לקחתי כזה", דרך "יש עוד יד" וכלה ב-"אחד לשביט". מעניין שכשהיא אומרת "אחד לשביט", הוא באמת מגיע לשביט. רק אם שביט לא ייקח כמו שצריך, אלה "עוזרת".
רומי, דבר פרוותי גדול וחמוד, עברה לסטטוס "כרית". מוצאים אותה בכל מקום בבית, לרוב בלי הגיון ותמיד מזיזים אותה למקום אחר סתם בשביל הנוחות. יש עוד משהו לגביה, אבל זה בהמשך.
חתיכת הקצפת האחרונה היא "מש(ה)ומ". שם הקוד שאלה הדביקה לנקניק פרוס אותו אוכלים כקינוח. מתברר שלא רק היא מתלהבת מפרוסות של בשר במעט טיבול, גם האח שלה כבר למד. הוצאה של חבילת נקניקים עטופה בנייר צלופן מלווה ברעש כאילו קבוצת כדורגל עולה להחטיף מכות (זה מה שהם עושים על המגרש, לא?) רק חסרה החצוצרה לתרועה מסורתית. עצם המחשבה על הנקניק גורמת לאלה לשבת זקוף על הכסא ולשביט לתופף על השולחן, מייד אחרי קבלת הפרוסה - דממה. רק אחרי הביס אפשר לחזור לרעש הרגיל, נקניק זה קדוש, גם אם זה מחזיר.
הדובדבן שבקצפת, מה שנשמר לסוף, הינו שביט. יותר מדוייק, הנעליים של שביט. אחרי דחיות והתלבטויות ועוד קצת דחייה, נקנה לשביט זוג נעליים של "צעד ראשון". התגובה של שביט הייתה צפוייה - לא רוצה. ביום למחרת, זה השתנה לנחמד לי. גם רומי שמחה על הנעליים, זה יוריד ממנה את תפקיד ה"שרפרף" של שביט. הבחור מצא פטנט, נעמדים בעזרת רומי, הולכים בעזרת רומי ובמקרה שרומי רחוקה - הולכים אל רומי. איכשהו תמיד הליכה אצלו תגיעה לרומי.
רומי, שלא הייתה שותפה לקניית הנעליים, קיבלה אותן באדישות. היא לא מאמינה שזה תחילתו של השינוי, מבחינתה, שביט חמוד ולא מסוכן, גם כשהוא מנסה להכניס לה אצבע לעין. בצורה מפתיעה, לשביט גם מותר להישען עליה, לתפוס את הפרווה בלפיתת חנק ולעשות כל מיני דברים שנראים לנו מאוד כואבים. בגדול, רומי היא של שביט, בתנאי שמותר לה ללקק לו את הראש.
זהו, שלב ראשון לקראת ילד הולך. רק שיתחיל כבר ללכת למה הוא כבד לי.
עוד דבר אחרון, טרי מהגן. בכדי להשוויץ שמו אותו על הרגליים כשבאתי לאסוף את הילדים, שביט בלי להתבלבל ברווז את עצמו אליי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה