אריה שמידט

היום היינו בטקס לרגל הוצאת הספר "עובד כמו כלב" מאת אריה שמידט ז"ל, כל סיפורי אלווין (הלינק הוא לראשון).

כמעט שנה לאחר פטירתו בטרם עת, הוצא לאור הספר. מעבר לעובדה שהטקס היה מאוד יפה, ודאג להזכיר לכולנו מי היה אריה שמידט, הייתה גם מידה של נחמה בידיעה שהוא חסר לעוד אנשים.

באריה נפגשנו לראשונה בצורה הכי מוזרה שאפשר, הוא "דרס" את רומי בשיעור ניידות. רומי, שהייתה עדיין חדשה, נשארה מחוץ לחנות בגדים בידיו של אבא של שירלי - אריה (ישנם כמה אריות בעולם) וכך היא נדרסה ואריה גילה שיש כלבי נחייה.

מעט זמן לאחר מכן הייתה הפעם הראשונה בה גם אני ראיתי את אריה ויהודית. זה היה בנופש, שאילולא היה יוצא לנו להכיר את הזוג שמידט, היה מוכתר כ-"בזבוז זמן מטורף". להיפגש עם חברים אני יכול בבית, ויהיו לי גם כוסות של 600 מ"ל לקפה.

באותו נופש ישבנו וקיטרנו על איך זה שמביאים וטרינר שאומר לעשות דברים שכלב נחייה לא יכול, מעצם היותו כלב נחייה, לעשות. או איסור (שאפילו לא טרחו להודיע עליו מראש) על הכנסת הכלב לחדר האוכל. אנחנו התעלמנו ממנו בתור "בדיחה חסרת טעם", לאחר מכן הסתבר לנו שזה לא היה כך. אפשר להגיד ששם קיבלנו דוגמה לאיך אסור להתנהל.

בהמשך הזמן יצא לשירלי להתווכח איתו על דברים מגוחכים. האם לשלוח את המכתב בבוקר או בערב? האם צריך לשים קו מתחת ליוד בתשבץ או לאו? באחת מהפעמים נדרשה התערבות של יהודית. היא שאלה את אריה "דווקא עם שירלי אתה רב?" כנראה שיש משהו בין יוצאי רומניה.

מותו של אריה היה הפתעה מאוד לא נעימה. איש כזה גדול שעדיין חושבים מה הוא היה אומר, איך הוא היה חושב וסתם שחסרה ההערה שהוא תמיד הוסיף.

לסיום, עוד 2 אנקדוטות.
הראשונה, אפילו מהקבר האדון שמידט מצליח להשפיע. לראיה אני אזכיר שלרגל הוצאת הספר התכנסנו וסופסוף יצא לי להכיר אנשים שונים איתם אני מחליף מיילים על בסיס קבוע.
והשנייה, גם בעניין הטקס. בשלב מסוים המקרן סירב לעבוד. תוך 20 שניות היו שם 5-6 גברים, מסתובבים ומחפשים. לאחר מספר דקות לא יכולתי להתאפק ואמרתי לשירלי: "חסרה כאן הצעקה של אריה, תחברו מחדש את כבל של החשמל למקרן..."