סיפורי שביט

שנת הלימודים הנוכחית דואגת לאתגרים לא פשוטים עבור שביט. מנהל בית הספר התחלף. אף אחד לא ציפה שהמנהל החדש ייכנס לנעלי הקודם, אבל עוד פחות ציפו לשטויות שהוא עושה. נראה שהביאו מנהל שמאתר כל בור אליו ניתן ליפול ומזנק לתוכו בקפיצות ראש.

זה התחיל ביום הראשון ללימודים בהערה לא חכמה בכיתה שגרמה לכל בית הספר לחשוב שאסור לצאת לשירותים ואסור לשתות יותר. נסיון ההרגעה גרם לפאניקה גדולה יותר.

באחת הפעמים זה היה איבוד עשתונות מול כיתה. בכדי להוסיף חטא על פשע הייתה גם התנצלות לא ברורה. עד עתה לא קיבלנו הסבר מספק על מה קורה בבית הספר, אבל בינתיים כבר כל מפקח שקשור לאזור כבר דואג לבדוק מה המנהל המסכן עושה.

שביט מנסה להתנהל בתוך הכאוס הזה, לפחות הוא כבר מסביר שהבעיה שלו היא אוטיזם. זה מציל אותו ממצבים מאוד מביכים - חוסר הבנה של רגשות בסיסיים של ילדים אחרים, או הדוגמה האחרונה.

המורה שלו חלתה בקורונה, מה שאומר בידוד של שבוע ומורים מחליפים במשך שבוע שלם. באחד הימים שביט מגיע הביתה ומסביר שהוא לא קיבל עונש. את מילכוד 22 הוא לא קרא עדיין אז המשפט הזה היווה נורה אדומה מהבהבת. בירור קצר נתן את הסיפור הבא.

שכחו להגיד למורה שהוא אוטיסט, וכשהיא פנתה אליו בתור "אתה" ו"זה" ועוד דברים בלי שם הוא לא הבין שהיא פונה אליו. בסיכום היא הודיעה לו שיוריד את קופסת האוכל מהשולחן וחבר שלו הסביר לו שהכוונה אליו. שביט מיד הוריד את הקופסה, אבל המורה כבר הייתה שלב של "עונש". יש רק בעיה אחת, הכיתה כבר מכירה אותו. המהומה שפרצה בניסיון להסביר שהוא אוטיסט למורה מחליפה גרמה ליותר בלגן ממה שהיה לפני, וכשהסייעת נכנסה לעזרה כבר לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלהסביר למורה המחליפה שהילדים יודעים על מה הם מדברים.

שירלי כמובן מעוצבנת על זה שבבית הספר לא הסבירו למורה מחליפה ששביט בכיתה. היא צודקת ובגלל זה לא קולטת שיש משהו גדול יותר וחשוב יותר שקרה, הכיתה של שביט מבינה אותו. זה לא טבעי כמו שזה נשמע, אלו דברים שעובדים עליהם שנים ופה זה נמצא כבר וזמין.

המנהל לא ישרוד את השנה, שביט לעומת זאת חייב. בינתיים הוא עושה עבודה טובה, אם כי לא תמיד בכיוון הנכון.

עוד קורונה

הגל החמישי כאן. בפועל לא ממש מרגישים אותו עדיין. הסגר, שיקרה בפועל בגלל שכולם יהיו בבידוד או חולים, עדיין לא הגיע.

מה שכן הגיע זה הבידוד ללא מחוסנים. יום ראשון, שעות אחה"צ, הסנונית הראשונה הגיעה בדמות הודעת ווטסאפ. מורה של שביט חשודה כחולת קורונה. מלחמת עולם הייתה פחות מבלבלת מרצף ההודעות שהגיע. בסיכום התברר שביט צריך בדיקה, אם הוא שלילי לא צריך בידוד. החיפזון לחסן את הילדים הוכיח את עצמו מעל לכל ספק. בזמן שאלה הייתה בטניס נסענו לחור חדש ע"מ לבדוק את שביט. כשחזרנו כבר נוסף גורם מדכא טניס - הגשם הרטיב את המגרשים וביטל את החצי השני של האימון.

לא עוברות 24 שעות ושוב הודעה, הפעם לאלה. תלמידה מהשכבה חולה. שוב למצוא מקום לבדיקה, שוב לחכות לתשובה, ובסוף יש יציאה מיידית מבידוד. הדיווח של שביט מבית הספר באותו יום מזכיר בדיחות משוגעים, רצף מילים שעושות משפט תקין ובלתי מובן.

לא עובר יום נוסף ושוב הודעה. שוב אלה, שוב חולה מאומת. הפעם אפילו לא צריך בדיקה, הבדיקה מאתמול תקפה גם להודעה האחרונה. הפעם הדיווח מבית הספר הוא של שני ילדים שלא למדו - כי המורים גם בבידודים וכבר לא ניתן למצוא מחליפים. המנהל של בית הספר בחצי הדרך לשים שלט "בית משוגעים - משוגע ראשי" על הדלת של המשרד. ההוראות שמגיעות לקוחות מתסריט של האחים מרכס על ספידים. והתיאום נראה כמו בקטע שגראוצ'ו מחלק את התזמורת ל-3 ואומר לכל אחד לקחת חלק ממנה תחת שרביטו.

הילדים בינתיים לומדים שיעורי חיים. אלה בילתה כמעט 3 שעות בזום עם החברות שלה לכיתה. אין מפגש בבית הספר אז הן אירגנו מפגש זום עצמאי. גם אלוהים לא יודע מה קורה שם, הוויכוחים ששמענו שם היו הזויים. ההמשך יהיה מחר.

השבוע זחל לסיומו המיוחל, שבוע חדש התחיל ושוב צריך בדיקות. התקבלה הוראה שחייבים בדיקה. למה חייבים? כי זה בשעה שעדיין חייבים, כמה דקות לאחר מכן כבר לא יהיו בדיקות ולכל מחוסנים יהיו פתורים. התסכול שנשמע מכיוון האחראים הצליח לעבור אפילו בהודעת טקסט.

במקביל לכך קיבלתי הודעה שהמשרד נסגר - ההודעה הגיעה אחרי שהתברר שאף אחד לא מגיע למשרד. זה דומה למלכודת 22 - ההודעה השבועית שהמסדר בוטל על מסדר שלא התקיים. החולים גם ככה לא הגיעו למשרדי החברה מלפני האפצ'י הראשון, אפילו בישראל למדו שאסור להדביק את כולם. זה לא אומר שלמדו שכשחולים נחים ולא עובדים, לשמוע מישהו עם "אב זתום" זה לא דבר נדיר.

אנחנו בהכנות האחרונות ל"סגר טו בשבט", כנראה שהשנה אני אחגוג יומולדת בסגר.

קורונה זה לא רק בירה

עכשיו זה רשמי, מדינת ישראל מושבתת. סיבת ההשבתה וירוס, לא מהסוג של המחשבים, מהסוג של המחלות. מצד אחד הממשלה נוקטת צעדים דרסטיים, מצד שני כנראה שאין ברירה. הסיכוי היחיד להציל חיים הוא במניעת הדבקות.

הבעיה היא שאת המהלך מוביל מישהו שטוהר כוונותיו מוטל בספק. זה גורם לחוסר ודאות יותר גדול. האם מהלך מסוים הוא לשם מניעת הוירוס או לשם מניעת המשפט? האם ההצהרה היא בגלל שיקול מדעי או בגלל תרגיל משפטי?

אפילו הבקשה לממשלת אחדות ניראית צינית למדי. אחרי כל ההכפשות שנזרקו מצד ביבי. נדמה שהוא שרף מספר גשרים יותר מהרצוי. אמנם מנסים כרגע לחשוב קדימה, אבל העננה מרחפת מעל.

כאילו לא מספיק הוירוס, נוספה השבתה של מערכת החינוך. ראינו את הנאום ב-8. קצת לפני האוכל. הילדים חשבו שעכשיו יהיה חופש גדול. כנראה שהם יחשבו מסלול מחדש מהר מאוד. זה שאין בית ספר לא אומר שתהיה אנרכיה. בצורה מפתיעה, זה כן אומר שאין אינטרנט, אם כי זה יותר קשור למזג האוויר.

בקיצור שמייח פה ושמייח שם.

הנורא המוכר מול הלא ידוע העדיף

התאריך למעבר נקבע. רק נשארה עוד בעיה אחת - לשחרר את אלה מלפיתת החנק של בית הספר שלה. היתרון והחסרון של 2 ילדים ב2 בתי ספר שונים הוא שיש השוואה. מימד ההשוואה גורם גם להבנה של כמה שטויות, שחלקן גובלות בהתעללות, עושים (עוד מעט עשו) עם אלה.
חשוב להדגיש שאת השטויות לא עשו לשם התעללות, אלא בעיקר מחוסר מקצועיות. אז למרות שכל הגורמים שם מאוד נחמדים, או לפחות נחמדים אלינו, תמיד יהיה מי שיגיד הפוך, צריך להודות שזה לא מספק את הסחורה.
בסוף כיתה א המחנכת כתבה הערה שאלה זקוקה לעזרה נוספת. המחנכת הזו, שהייתה סופר-מקצועית, עזבה אחרי שנה אחת וסירבה להגיד למה. ההערכה היא שזה קשור לעובדה שהיא מספיק מקצועית כדי להגיד למנהלת מה המשמעות של כל פעולה שהיא מבצעת.
בכתה ב המחנכת נבחרה לפי מדד החמידות. היא חמודה להורים, לילדים ולמנהלת. הבעייה עם חמידות היא שתלמיד לא צריך אותה. תלמיד צריך קודם כל את המקצועיות ואת התמיכה, חמידות היא בונוס. כך בכתה ב בית ספר דבורה עומר התחיל לדרדר את אלה בלי לקחת אחריות. זה הרי ברור לחלוטין שאת הלימודים עושים בבית. תצוגת עבודות הבית נראית כמו תחרות יצירה של האמהות, אם הילד התקרב לעבודה הוא כנראה סולק בבושת פנים על הפרעה. המעניין כאן הוא שלאף אחד מהסגל בבית הספר לא נדלקה נורה אדומה כשלא ידענו על מספר עבודות כאלו. זה לא נחמד להגיד להורים שיש בעיה, אז מתעלמים. ההורים לא ישימו לב לעובדה ששנה שלמה לא הייתה התקדמות בקריאה.
לצערם של הסגל בבית הספר, אנחנו כן שמנו לב. מורה פרטית להוראה מתקנת עשתה פלאים בכלום זמן. התברר שפשוט אין בכל בית ספר דבורה עומר איש מקצוע אחד שראוי לשמו. למען האמת, זה כולל גם את השרת והמנקה. הכל מנוהל בחובבנות תוך דאגה לטאטא את הבעיות אל מתחת לשטיח.
הפגישה הראשונה (והאחרונה?) עם היועצת נערכה רק אחרי שקלטו שיש לאלה שיעורים פרטיים. גם אז באו אלינו תוך הכרזה שהם יודעים מה לעשות, אנחנו לא צד בעניין. חובה לציין שבין ההכרזה לביצוע אין קשר. עד היום עוד לא עשו דבר אחד מכל החמישה שהצהירו.

נכון שרשום בהיסטוריה שלי שלמדתי גם בבית-ספר שהיה במצב יותר גרוע - שאלנו את אחד המורים איך זה שהוא לא פוטר כי הוא מורה טוב. שמה זה לקח שם מספר שנים, אבל בסוף העיפו את המנהלת. כנראה שבדבורה עומר זה לא יקרה, יש יותר מדי אנשים שטוב להם המצב ש"המלך הוא עירום". כמו שידוע לכולם, עם יש מספיק רבנים שתומכים, גם חזיר הופך לכשר.
רק הערה קטנה לסיום. שביט בבית ספר תשרי, שם ההרגשה שונה לגמרה. המנהלת עסוקה בניהול הכללי, וכל פעם אנחנו מוצאים מישהו אחר שעומד בראש הפעילות. בדבורה עומר, למרות מספר לא מבוטל של טקסים ופעילויות, אני עדיין לא בטוח שיש מישהו בסגל שיודע להגיד 2 משפטים ברצף.

שלום כיתה א - פעם ראשונה

אוגוסט מגיע אל קיצו והלחץ מתחיל, אלה עולה לכיתה א. כמובן שזה לא באמת מעניין אותה, ההתרגשות היא מחלה של ההורים, הילדים מתעניינים בחברים שלהם. אם הורים היו חושבים לרגע, היום הראשון בכיתה א הוא משהו שלא זוכרים, טוב למעט כמה טראומות קטנות שיש למי שההורים "עזרו" לו.
זה מוזר שמה שאני זוכר מכיתה א הוא ה"שיעור" הראשון, מפגש של ילדים מגנים שונים על הדשא בו בחרנו את שם הקבוצה שילווה אותנו לנצח. לעומת זאת את השיעורים הראשונים בכיתה אני לא זוכר. השיעור היחיד שאני זוכר מהכיתה הוא שיעור החשבון (הראשון?!?) בו הביאו לנו את הספרים ללימוד חשבון. חובר כחולה יפה של 123.
קניית הציוד הלכה יחסית יפה, חוץ מהבעיה הקבועה - מספריים. ישנם כלים מסויימים שצריכים התאמה לשמאליים, רובם במטבח (פינג'אן למשל, כפי שנוכחתי לא פעם) ומספריים לבית הספר. אלה שמאלית וכך הסתבכנו שוב עם הציוד. בצורה מפתיעה לא הסתבכנו עם שאר הדברים, שזה התברר כלא סטנדרטי בקרב ההורים.
לשיעור הראשון, זה שנערך יומיים לפני תחילת הלימודים, ליוויתי אותה יחד עם שביט. היא נכנסה לכיתה בלי בעיה, עד שהיא נזכרה שהיא רצתה חולצה עם סמל הבית ספר. מיד היא פרצה בבכי, אחת האימהות דאגה לשלוח "לי" ווטצאפ (שעדיין לא הגיע) ואלה רצה אלי בוכיה. קצת הירגעות והיא הגיעה למסקנה שאפשר לחזור לשיעור.

היום הראשון ללימודים היה יום גדול בשבילנו. זו הסיבה ששירלי דאגה שכמעט נאחר. במקום לקום, היא בדקה האם יש שביתה. שביתה - אין. אבל היה צריך לעבור על יותר מ200 הודעות בכדי לקבל פרט זה. הורים הם יצורים מוזרים. נותנים לילד להצליח ושוכחים את החשיבות של הכישלון, ליתר ביטחון הם גם מגינים עליו ע"י כליאתו בכלוב זהב עם שמירה קפדנית.
זה לא עזר, חוץ מלווטצאפ שהפך להיות זירת תחרות ההודעות הכי הזויות שניתן לשלוח. 5 הורים דאגו להפוך את הקבוצה למקור בלתי נדלה של גיבובי שטויות. שגעון גדלות הפה והנחת העבודה שאם שותקים אז מסכימים הביאו אותם לנסיון מוזר לבצע שביתה. כינוס ההכנה לשביתה הוכיח שהרעיון והמציאות לא מכירים אחד בשני, כך נפטרנו מעוד הזייה.
הלימודים ממשיכים מחר, רק נשאר לנו לסדר את מינון הריטלין ונוכל לצלוח את השנה ללא בעיות.

אין כמו כיתה א, זהו בית הספר היסודי להורים.