אוגוסט מגיע אל קיצו והלחץ מתחיל, אלה עולה לכיתה א. כמובן שזה לא באמת מעניין אותה, ההתרגשות היא מחלה של ההורים, הילדים מתעניינים בחברים שלהם. אם הורים היו חושבים לרגע, היום הראשון בכיתה א הוא משהו שלא זוכרים, טוב למעט כמה טראומות קטנות שיש למי שההורים "עזרו" לו.
זה מוזר שמה שאני זוכר מכיתה א הוא ה"שיעור" הראשון, מפגש של ילדים מגנים שונים על הדשא בו בחרנו את שם הקבוצה שילווה אותנו לנצח. לעומת זאת את השיעורים הראשונים בכיתה אני לא זוכר. השיעור היחיד שאני זוכר מהכיתה הוא שיעור החשבון (הראשון?!?) בו הביאו לנו את הספרים ללימוד חשבון. חובר כחולה יפה של 123.
קניית הציוד הלכה יחסית יפה, חוץ מהבעיה הקבועה - מספריים. ישנם כלים מסויימים שצריכים התאמה לשמאליים, רובם במטבח (פינג'אן למשל, כפי שנוכחתי לא פעם) ומספריים לבית הספר. אלה שמאלית וכך הסתבכנו שוב עם הציוד. בצורה מפתיעה לא הסתבכנו עם שאר הדברים, שזה התברר כלא סטנדרטי בקרב ההורים.
לשיעור הראשון, זה שנערך יומיים לפני תחילת הלימודים, ליוויתי אותה יחד עם שביט. היא נכנסה לכיתה בלי בעיה, עד שהיא נזכרה שהיא רצתה חולצה עם סמל הבית ספר. מיד היא פרצה בבכי, אחת האימהות דאגה לשלוח "לי" ווטצאפ (שעדיין לא הגיע) ואלה רצה אלי בוכיה. קצת הירגעות והיא הגיעה למסקנה שאפשר לחזור לשיעור.
היום הראשון ללימודים היה יום גדול בשבילנו. זו הסיבה ששירלי דאגה שכמעט נאחר. במקום לקום, היא בדקה האם יש שביתה. שביתה - אין. אבל היה צריך לעבור על יותר מ200 הודעות בכדי לקבל פרט זה. הורים הם יצורים מוזרים. נותנים לילד להצליח ושוכחים את החשיבות של הכישלון, ליתר ביטחון הם גם מגינים עליו ע"י כליאתו בכלוב זהב עם שמירה קפדנית.
זה לא עזר, חוץ מלווטצאפ שהפך להיות זירת תחרות ההודעות הכי הזויות שניתן לשלוח. 5 הורים דאגו להפוך את הקבוצה למקור בלתי נדלה של גיבובי שטויות. שגעון גדלות הפה והנחת העבודה שאם שותקים אז מסכימים הביאו אותם לנסיון מוזר לבצע שביתה. כינוס ההכנה לשביתה הוכיח שהרעיון והמציאות לא מכירים אחד בשני, כך נפטרנו מעוד הזייה.
הלימודים ממשיכים מחר, רק נשאר לנו לסדר את מינון הריטלין ונוכל לצלוח את השנה ללא בעיות.
אין כמו כיתה א, זהו בית הספר היסודי להורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה