ביום שישי היה גשם. אמנם רק בלילה, אבל הקרירות והרטיבות נשארו. התוצאה הייתה שאלה סוף-סוף לבשה חולצה ומכנסיים ארוכים. מה לעשות, אין שמלות ארוכות.
זה קצת מגוחך, בכל זאת אנחנו זזנו רק מעט דרומה, אבל נזק-האוויר שונה כאן. עד כמה הוא שונה, הבנו בצהריים. צלצול הטלפון (המודאג...) מאבי, בירור לגבי האם נגיע היום (אמרנו כן לפני שבוע, מתברר שזה לא מספק) ולסיום פיסת אינפורמציה זניחה: יורד כאן גשם כל היום.
בבית לא ירדה טיפה מהבוקר. בצהריים, עת התקבלה השיחה, שמש אביבית נעימה האירה את השכונה. הרטיבות היחידה שהגיעה לבגדים, הייתה כי אלה (איך לא), שפכה על עצמה מי-סבון תוך הפרחת בועות סבון. אפילו שביט, שהוכיח שלחיתולים יש קיבולת מוגבלת, לא יצר אירוע הרטבה.
רק בנסיעה לכיוון ההורים, נתקלנו בגשם. הוא התחיל בבית, טפטוף שזירז אותנו לרכב. זה המשיך בטפטוף של טיפות גדולות, מהסוג שמשגע את הווישרים. באיזור קיסריה, במקום הרגיל, זה עבר להיות גשם שמנקה מכוניות. רחיצת המכונית השנתית שלי התבצעה.
בשבת נותרו מספר שלוליות ושטיח (מסוג מרווד ובצבע דומה לזה של המרווד - אייס למי שהכיר) רטוב בתור תזכורת לגשם. לאותו שטיח מסכן, שעט שביט ברדיפה אחרי אלה. מהשעטה הלוך וחזור, בנוסף לשכשוך הבלתי-נמנע (הווה אומר לא שמתי לב בזמן) במימיו של שטיח, שביט יצא רטוב. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה יותר רטוב מחוץ לחיתול מאשר בתוכו. אצל שביט זה אומר משהו.
לסיכום הסופש, שמנו שני שעונים-מעוררים לישון מוקדם. שירלי הודיע שאנחנו נקום מוקדם מהרגיל, המציאות הודיעה שנקום מאוחר מהרגיל. איכשהו אני בסוף אהיה אשם - האישה אף-פעם לא טועה, חוץ מביום הנישואין שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה