אפשר להאשים את שביט, הוא עשה לנו השכמה ב-5:30, אבל זה יחטא לאמת. האמת, זו שסוקרטס כל-כך אוהב, היא יותר פשוטה. אין לנו מושג מה מזג-האויר בחוץ.
ביום שישי, עת גשם לפי ההורים והחברים, זרחה לה שמש חמימה עלינו. עד כדי כך חמה, שאת המכנסיים הארוכות אותן לבשתי בבוקר, מיהרתי להחליף בקצרות. בשעת הצהריים היה ברור, גם הילדים מבושלים - גם הם היו מוכנים לגשם. כשהגענו לבית, התברר עוד פרט קטן: הנעליים של אלה קטנות עליה.
הבעיה עם נעליים קטנות ביום שישי בצהריים ברורה, עד יום ראשון קשה לקנות נעליים חדשות. זה מכפיל את עצמו אם מוסיפים את הגשם הערטילאי שהגיע. ערטילאי, כי הוא כנראה היה, רק שלא ראינו אותו.
הנעליים הלכו לפח בשנייה שאלה סובבה את הראש. רגליים מעט פצועות סיפקו לנו תירוץ שהוא חובה. נשארו הסנדלים והנעליים של שביט.
הנעליים של שביט, זה לא בדיוק נעליים (לפחות אלו שהוא שם על כפות רגליו...), אלו גרביים מוקשחות. או בעברית, ישראבלוף-נעל. לתת אותן לאלה משול ללשרוף אותן מבלי להנות מהחום של האש. הריח, זמן מחצית החיים וההבנה של מה אנחנו רוצים מהן - הייתה כמעט זהה.
הסנדלים, אהבתה של רומי, עדיין מעלים את ריחות הגמילה. אולם זו לא ההפרעה, אפילו לא מעט, גם לא פירור. ההפרעה האמיתית היא הגודל. גם הסנדלים קטנים. אפשר לנעול אותם רק עם גרב דקה.
כך, בעוד שביט מטייל להנאתו בגרביים (חלקן מסוג "גרבי המלך החדשות") ברחבי הבתים, אלה הסתפקה בסנדלים עם גרביים דקות וידיים מעל לשלוליות החורף הרגילות.
