תשקורת יקרה - נכשלתם!

"גל הטרור" החדש גרם לי להרבה כאבי ראש מיותרים. האמת שבעיקר ב"זכות" הפניקה הטבעית של אנשים וגזענות נטו.
דוגמה מגעילה (רציתי להגיד הכי, אבל אז נכנסה ידיעה נוספת) הייתה באחד מימות השבוע (לא זוכר איזה - מרצון), בבוקר אופנוען עשה תאונה ובמותו סתם את הכביש. הסיקור היה די לקוני, לא היה ריאיון עם החובש, לא פורסם שיש שם אפילו שוטר מסכן. מעט לאחר מכן היה נסיון דקירה, לרוע המזל הדוקר היה ערבי. בעיקר לרוע המזל של כל צרכני החדשות. במשך יום שלם ריאיינו כל דבר שהיה שם באזור, אפילו את הכלב של השכנים שיצא לעשות את צרכיו ניסו לראיין לאחת ממהדורות הקשקשות ששודרו כל היום.
במקום להוריד להבות התקשורת המקומית מעדיפה לרקוד על הדם ולהאשים את התקשורת "שלהם" בליבוי להבות. זה נורא נוח, אם אנחנו לא אשמים לא צריך לבצע חשבון נפש ולשנות כלום. בנוסף, אין תלונות מהציבור, הפחד משתק.
בהמשך השבוע שתי ידיעות על הריגה של מישהו שהתקיף בסכין. הראשון, פלסטיני, נורה למוות - מראיינים את היורה ועושים מסיבה. השני, פושע, שלף סכין בקטטה ונורה ע"י שוטר - דובר המשטרה פרסם שהנושא בבדיקה. למה שוטר שיורה בפושע (ולאו דווקא הורג אותו) צריך להתגונן? זה היה תקין אם גם החייל היה עם אותה החובה, אבל בעוד שהשוטר מחוייב להתגונן, החייל צריך להגיד את מילת הקסם: פלסטיני. רק לשם חידוד, אני הייתי מעדיף שמילת הקסם תהיה "סכין" ולתת את האישור לירי בשני המקרים. זה אמנם קצת בעייתי מבחינת מערכת המשפט, אבל מערכת המשפט בישראל כבר מזמן איבדה את נר-הצדק. בבית המשפט הישראלי כולם אשמים, למעט אם הם יכולים להשפיע על השופט בדרך לא כשרה.

לפחות יש למדיניות הנוכחית צד חיובי, חידוד הגבול של המדינה הפלסטינית העתידית, הפחד הגדול של הפלסטינים וביבי. משום מה אף-אחד לא רוצה בפיתרון הזה, אבל כולם סוללים את הדרך לשם. הפלסטינים כי לנהל מדינה אומר שהם כבר לא יוכלו להיות "המסכנים". ביבי מסיבותיו הוא, קשה לי להסביר למה בעיקר כי כלכלית זה לא משתלם.
בסוף נגיע למדינה פלסטינית שאינה יכולה להתנהל בצורה עצמאית, אבל היא לא תעניין יותר אף-אחד. עד אז, ישראל תהיה אשמה בכל צרות העולם.

תקשורת עליך ישראל

ואז הגיע הקיץ.

עם תחילת עונת החמסינים, קיבלנו שתי הוכחות טובות מצידם של אוכלי הנבלות. כל מי שמתעקש לקרוא להם ״עיתונאים״ או ״אנשי-תקשורת״, צריך להתבייש, או אולי לנסות לצאת בהצהרה על חוסר בין באוזניים.

הדבר המשמעותי ביותר שראינו זו ההוכחה שגם צנון מסוגל להטריד מינית. כן, הכוונה היא לעמנואל רוזן, הבחור שנראה רדום תמידית. מתברר שאותו בחור, לפי כל העדויות הוא בחור, הוא מטרידן כפייתי. האמת שזה הפתיעה אותי. לא האמנתי שהצנון הזה בכלל מצליח להישאר ער לאורך שיחה שלמה. תמיד יש הפתעות, לא כולן הן טובות.

בתוך הבליל של רסיסי המידע שפורסם, בלטו לטובה גדי סוקניק ואברי גלעד. כל אחד בדרכו אמר את מה שרבים חושבים: ״זה נורא חשוב לחשוף, אבל מי שחשפה את הפרשה הולכת להישחט ולהיתלות בכיכר העיר.״ בעיקר כי ישנם כאלו שחושבים שכך לא יתגלו מקרים נוספים.

ההוכחה השניה של תחילת הקיץ היא שבכדי להיות כתב כלכלי לא צריך לדעת לקרוא. טיוטת התקציב פורסמה, 260 עמודים, כמות אדירה של מלל. כל הכתבים הכלליים סיכמו אותה ב-10 משפטים. זה לא שאני קראתי את הספר הזה. אין לי זמן לקרוא ספרים משעממים. אבל אני יודע שיש איזה יחס מסויים של דחיסה שלא ניתן לעבור אותו בלי לאבד מידע. ברור לי שכמויות במידע האבוד כאן הן אינסופיות.

פה המקום לזכור, שר האוצר פעם היה בצדו השני של המתרס, כותב ביקורות על התקציב.

עוד נקודה חשובה, לפניו היה דוקטור לפילוסופיה. אני, מאמין שפילוסופיה הוא יודע, כי מה שהוא עשה לכלכלת ישראל יותר גרוע מהפצצה הגרעינית של אירן. הגרעון שיצא פי שניים מהמתוכנן לא מעיד לטובתו.

עבור כתב, מבחינה מעשית זה אסלה ניידת - משתינים עליה כשרוצים, יאיר לפיד הוא מראה. כמו הרבה אחרים, יצור כתב לא אוהב את מה שמשתקף במראה. יאיר לפיד הצליח ואילו אותו יצור לא. בצורה הישראלית ביותר, השחזת העט, הוספת קורט ארס ויש מסר קליט.

מדינת ישראל הוכיחה לעולם מעבר לכל ספק סביר: ״קשה להיות בן-אדם עובד. לא רק שלוקחים ממך מיסים, גם מנסים לקבוע לך מה לחשוב תוך שימוש בכל האמצעים הזמינים״

גם קיץ נחשב לאמצעי זמין.

איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן ולא שלי

מבט על העיתון מהיום (או אתמול או שלשום או שבוע שעבר, אני לא בדקתי את זה) גרם לי לתחושת געגוע. כן מן רגש נוסטלגיה ששמור לזמנים מיוחדים, לזמנים שהתקשורת הייתה אחראית גם לאמת. לא בטוח שהיו זמנים כאלו, אבל זקני השבט תמיד אומרים את זה.

התקשורת בישראל הפכה להיות ביוב. היום מסתובבים חיות אדם שקוראות לעצמם "צלמי פפרצי" ומתקיפות כל סלבריטאי בגרוש, ממש כמו חבורת כלבים פראית. במקרה שבו יירד דם זו חשיפה בפריים טיים, במקרה וזה פשע בלבד זה יוזכר בכותרת זניחה. אם לא ביצעת פשע, אתה לא קיים.

מהדורת חדשות חייבת לכלול את הגיגי הרוצח האחרון, זה לא משנה שבהרבה מקרים זה "בווו, בהה, ווף גררררר..." חייבים להעביר לי את המידע הזה. בנוסף להגיגים מהפושע, כל דבר שלא ייאסר לפרסום - יפורסם. לרוב ללא בקשת אישור מינימלי, זה שזה הגוף שלך לא אומר שיש לך זכויות עליו. זה שאין לך אחות לא אומר שהיא לא עוסקת במקצוע העתיק בעולם.

כמו לכל דבר, גם כאן יש סייג. לא עושים את הזובור הפומבי לשופט! הסיבה היא פשוטה, הוא ידאג שהעיתונאי ייכנס לכלא, כמובן שללא קשר לזובור...

אם תתבע עיתונאי לדין בעקבות שקרים גסים (מערכת המשפט של ישראל תקרוס עם יתנו לה לטפל גם בשקרים הלא כל-כך גסים) הדבר הראשון שהוא יעשה זה לעמוד מאחורי החסינות שלו. לפני שבוע הוא הטיף שכל ח"כ צריך להיות עם מוסר, ברגע שזה עיתונאי, הוא מוסרי! עיתונאי הוא בן-אדם(?!?) מוסרי - אפילו כשהוא רוצח.
אחרי שעוברים את הקפצת כל ההגנות ומגיעים למצב שבו אי-אפשר להכחיש את ההכפשה, מגיעה ההתנצלות. התנצלות בעיתון לרוב מתחבאת ליד מודעות האבל, שהמתים יקראו אותן. במהדורות של החדשות ההתנצלות לעולם תעבור בזמן הפרסומות, או על רקע הכתוביות ולפעמים (אבל בטעות) בצורה זריזה בין שני אייטמים אחרים שאינם קשורים אליה.
כל פעם שמנסים לבקר את התקשורת קופץ על הבריקדות אחד מהבבונים שלהם ומזכיר איך כל ישראל נהנו מהשחיטה שהוא גרם.
הוא לא מזכיר את כמות השקרים שהוא כתב, גם העובדה שבסוף ההר הוליד עכבר לא מוזכרת. זה יוזכר רק עבור מקרים אחרים. אותו עיתונאי ששוחט אנשים בעבודתו מתלונן אם מעיז מישהו להגיד עליו משהו.

אני לא מתייחס פה לכתבים ה"מקצועיים" (כלכלנים שנכשלו, רופאים שלא ראו חולה, מובטלי היי-טק ושאר סוגי הנפלים) שהם בגדר "עופות שפספסו את התנור". גם לא לכתבי הספורט, אלה עסוקים במלאכת קודש של תרגום משפת הקופים (כדורגלנים ושות' בעם) לשפת בני-אנוש.

לסיכום:
אני מייחל ליום שבו לקרוא עיתון (או לראות מהדורת חדשות) יהיה דבר שאני לא ארגיש מצורע מעצם עשייתו. שום תירוץ כמו "זה חשוב" או "זה משעשע" לא יכול להסתיר את הבחילה שזה גורם.