עם תחילת עונת החמסינים, קיבלנו שתי הוכחות טובות מצידם של אוכלי הנבלות. כל מי שמתעקש לקרוא להם ״עיתונאים״ או ״אנשי-תקשורת״, צריך להתבייש, או אולי לנסות לצאת בהצהרה על חוסר בין באוזניים.
הדבר המשמעותי ביותר שראינו זו ההוכחה שגם צנון מסוגל להטריד מינית. כן, הכוונה היא לעמנואל רוזן, הבחור שנראה רדום תמידית. מתברר שאותו בחור, לפי כל העדויות הוא בחור, הוא מטרידן כפייתי. האמת שזה הפתיעה אותי. לא האמנתי שהצנון הזה בכלל מצליח להישאר ער לאורך שיחה שלמה. תמיד יש הפתעות, לא כולן הן טובות.
בתוך הבליל של רסיסי המידע שפורסם, בלטו לטובה גדי סוקניק ואברי גלעד. כל אחד בדרכו אמר את מה שרבים חושבים: ״זה נורא חשוב לחשוף, אבל מי שחשפה את הפרשה הולכת להישחט ולהיתלות בכיכר העיר.״ בעיקר כי ישנם כאלו שחושבים שכך לא יתגלו מקרים נוספים.
ההוכחה השניה של תחילת הקיץ היא שבכדי להיות כתב כלכלי לא צריך לדעת לקרוא. טיוטת התקציב פורסמה, 260 עמודים, כמות אדירה של מלל. כל הכתבים הכלליים סיכמו אותה ב-10 משפטים. זה לא שאני קראתי את הספר הזה. אין לי זמן לקרוא ספרים משעממים. אבל אני יודע שיש איזה יחס מסויים של דחיסה שלא ניתן לעבור אותו בלי לאבד מידע. ברור לי שכמויות במידע האבוד כאן הן אינסופיות.
פה המקום לזכור, שר האוצר פעם היה בצדו השני של המתרס, כותב ביקורות על התקציב.
עוד נקודה חשובה, לפניו היה דוקטור לפילוסופיה. אני, מאמין שפילוסופיה הוא יודע, כי מה שהוא עשה לכלכלת ישראל יותר גרוע מהפצצה הגרעינית של אירן. הגרעון שיצא פי שניים מהמתוכנן לא מעיד לטובתו.
עבור כתב, מבחינה מעשית זה אסלה ניידת - משתינים עליה כשרוצים, יאיר לפיד הוא מראה. כמו הרבה אחרים, יצור כתב לא אוהב את מה שמשתקף במראה. יאיר לפיד הצליח ואילו אותו יצור לא. בצורה הישראלית ביותר, השחזת העט, הוספת קורט ארס ויש מסר קליט.
מדינת ישראל הוכיחה לעולם מעבר לכל ספק סביר: ״קשה להיות בן-אדם עובד. לא רק שלוקחים ממך מיסים, גם מנסים לקבוע לך מה לחשוב תוך שימוש בכל האמצעים הזמינים״
גם קיץ נחשב לאמצעי זמין.
