אוסטרליה בשלישית

7את הנסיעה הפעם התחלתי עם הלשון בחוץ. הבנתי שמונית מהבית תיצור 2 בעיות: הראשונה היא שרוב נהגי המוניות לא מכירים את הישוב, השנייה היא שהרכב יעמוד במרחק של פחות מ100 מטר קו אווירי מהים במשך 3 שבועות. בהתחשב בזה שיש לי חנייה מסודרת בעבודה, הזמנתי את המונית מהעבודה וגם דאגתי לטיפה זמן ספייר - מה שהתברר כחכם מאוד.
נהג המונית שהיה אמור להגיע סימן שהוא מגיע ב17 דקות איחור, שזה טיפה מוזר אבל בגלל השומר שניסה להבין איך זה שהוא לא מכיר אותי, יצא שהעיקוב לא הזיק. בהמשך זה הפך ל32 דקות איחור, זה פחות נחמד. ברגע שזה הגיע למעל 200 דקות איחור צפוי אני נכנסתי לפניקה. טלפון זריז למוקד (אחרי התקשקשות לא זריזה מול מענה אוטומתי שלא עוזר בכלום) ונשלח נהג אחר.
הגעתי לשדה התעופה בדיוק בזמן להריץ ניירות מיותרים, לקנות את הממיר שצריך בשביל שיהיה חשמל בצד ההפוך של העולם ולעלות לטיסה. הסנדוויץ (ששימש בתור ארוחת בוקר וצהריים) נאכל במקביל לשיחה האחרונה בארץ כשברקע כבר עולים כל הנוסעים לטיסה. זוהי נקודת העל-חזור, אנחנו בדרך להונג קונג, הבחירה בקתאי הייתה מוצלחת, הפעם לא סיימתי את הטיסה עם גב תפוס, וכן סיימתי לראות את העונה השמינית של משחקי הכס.
אוסטרליה לא השתנתה בהרבה מאז הביקור האחרון. הנהגים במוניות עדיין לא ממש יודעים אנגלית, אבל ביום ראשון בלילה זה פחות משנה. הכביש היה ריק מספיק בשביל לדהור בו, אבל מצלמות המהירות שמותקנות על כל דבר שלא עף ברוח גורמות לנהגים לנסוע לאט. למלון הגעתי ישר בזמן לישון.
בהמשך השבוע קיבלתי שיעור על מונחי זמן של ילד. שביט מתקשר ב2 בלילה, בישראל זה 19 שזה אומר ארוחת ערב, באוסטרליה קצת פחות נחמד. המזל שלי הוא שיש תוכנה להשתיק טלפון בצורה אוטומטית. זה גורם לזה שאני אוכל לישון בלילה...
האוסטרלים חיים טוב. שעה 17:00 המשרד ריק, רק הישראלים ומי שתחת פיקוחם עדיין יהיו שם. כל האחרים יתנדפו כבר מזמן. האמת היא שלנו עוד היה מה לעשות בהתחלה, בכל זאת הגענו לפרוייקט רציני. אבל כשעברנו את השלב הראשון (4 ימים הפוכים) זה נרגע והפך למשהו שקט ונחמד. בסופש הלכתי לאתר מורשת נחמד, נקרא 3 האחיות על שם 3 העמודים שניצבים שם. הלכתי וכמעט קפאתי מהרוח המטורפת. שנייה אחרי שיצאנו מהרכב הבנתי שאני לבוש לא נכון. סווטשירט ומעליו מעיל רוח אמור שכל מרכז הגוף נמצא בחום יתר, חוסר בכפפות וכובע אומר שאני אקפא. לקח לי שנייה לאתר את הכפפות המתאימות וכובע מתאים ומשם להמשיך במצב תקין.
סופשבוע השני היה בלגן אחד גדול. זה התחיל מהסוכן נסיעות שהחליט שסופשבוע יהיה בין חמישי לשבת. לתקן את הטעות בכוחות עצמו היה קשה מדי, מה שאילץ אותי לבצע את כל התיאומים לבד. בין לבין הספקתי לבקר בכמה מופעי רחוב בסביבת בית האופרה, חלקם אפילו טובים. לצפות במשחק רוגבי תוך כדי אכילת סטייק, שזה שקול ללאכול דג מול האקווריום. היה מאוד נחמד בסיכומו הסופ"ש לחזור למלון ששוכן באזור שקט ונטול מופעים. על רוגבי קשה לוותר - צריך אספקת בשר קבועה לסטייקים.
בשבוע האחרון כבר חטפתי התקף געגועים רציני. שירלי הייתה חסרה, אלה ושביט, מוקה ואסיה. בקיצור הייתה חסרב לי המשפחה הקרובה. מעבר למשפחה (שירלי, אלה, שביט, מוקה ואסיה) לא נעים להגיד אבל למרות שהאוסטרלים נוהגים בצד ההפוך, יותר נחמד להיות שם. מיותר לציין שאין לי בעיית שפה, כך שחוץ מלנסות (בחוסר הצלחה מוחלט!) להסביר להם איך אומרים לירון לא נתקלתי בבעיות.
כך ביום שישי בצהריים עזבתי את אוסטרליה בטיסה חזרה לישראל. בין פרק לפרק בקינדל הספקתי להגיד שלום לסידני, עד הפעם הבאה. עכשיו נשארה רק העצירה הקצרה בהונג קונג ואני בבית.