זה מדהים כמה ילד משנה את נקודת ההשקפה של ההורים. אנחנו עכשיו בבית, אלה ישנה, רומי ישנה ותכל'ס - רגוע. זה לא משהו רגיל שרגוע אצלנו בחג, למען האמת גם לא בחג.
אלה, שהייתה אמורה להיות אצל הסבים, נמצאת בבית עקב "נביחות". כבר כמה ימים שהיא "נובחת" עקב ליחה בריאות, אולי זה הפוך, יש מעט ריאות ליד הליחה. מה שלא יהיה, היא "נובחת" ו... לא אוכלת.
ביום של הסדר לקחנו אותה לרופא בבוקר. הרופא בדק, מישש וניסה לתת לה תרופה. המחשב הודיע שלא נותנים את התרופה לילדים מתחת לשנה והותיר את הרופא המום. הוא עוד התנצל: "נתתי את זה בעבר לילדים מתחת לגיל שנה ולא היו בעיות..."
קיבלנו הסברים על מה צריך לבדוק, למה לשים לב וכו'. לאחר מכן הלכנו לקניות, סידורים ולהתארגנות לפני הסדר.
על הסדר אני אדבר בפעם אחרת, רק אציין שאלה בילתה בלול הנייד שלה פעם ראשונה ונהנתה, לפחות בחלקים בהם היא לא נדדה מיד ליד תוך סחיטת חיוכים וקשקושי-תינוקות.
ביום למחרת, אלה פתחה את היום בהקאה. המשיכה באכילה מועטה, אצל הסבים משני הכיוונים. בערב מצבה כבר לא היה טוב, היא הייתה חיוורת כמעה ויותר בעייתי, היא הקיאה שוב.
אחרי טלפון למוקד, בירור קצר וחשיבה מהירה הוחלט: לוקחים אותה עכשיו לבדיקה.
מצאנו את עצמנו במוצקין בשעה 22:00 מבצעים בדיקות לאלה. היא מצדה לא הבינה מה רוצים ממנה, אבל חייכה לכולם. הרופא בדק, מצא שיש גם צפצופים והחליט: אינהלציה. מזל שהאחיות במקום הראו מה לעשות עם אלה. היא ניסתה להוריד מסיכה (מה זה הפלסטיק הזה?), למשוך בצינור (עוד פלסטיק...) ובסך הכל להתפרע.
אחרי האינהלציה אלה נרדמה. עד כדי כך נרדמה שהיא לא התעוררה במעבר מהרכב למיטה. אנחנו לעומת זאת היינו עוד לפני ארוחת הערב, למרות שהשעה הייתה 23:30.
סנדוויץ' (הלחמניות נגמרו, במקרה היה לחם) ולישון. ב-5:45 נגמר הלישון בבכי קורע לב. יש תינוקת רעבה.
אינהלציה, אוכל וחזרה לשינה ולטלפונים. אותם טלפונים נוהלו ביד רמה (וישנה) ע"י שירלי, שדאגה לפרסם את דבר המחלה ולקבוע תור לרופא שיגיד שזו לא מחלה. האמת, הרופא אמר, קצת בתסכול, שאם זה היה משהו יותר רציני הוא היה יודע מה לעשות. אבל, למה שיש לאלה כרגע, הטיפול היחיד הוא לחכות.
בבוקר הגיעה חברה לביקור. אלה הראתה לה את הטריקים החדשים, ירידה מהמזרון, עלייה עליו ושוב נסיון לאכול את הנעליים של אבא. הבנתי את הלקח, הנעליים עברו להיות על שולחן-האוכל והגרביים המשומשות נמצאות במלחייה.
בזמן התיאומים לימים הקרובים למדנו על בשרנו את ההבדל בין חברים עם ילדים לחברים בלי ילדים. מי שיש לו ילדים לא התרגש מה"נביחות", רק שאל "האם זה מדבק?" לעומת זאת, מי שאין לו ילדים חטף פריחה, רגליים קרות והפגין חוסר הבנה מוחלט לגבי המצב. בצורה מפתיעה, זה קורה רק בטלפון. בפגישה פנים אל פנים אותו תיאור מספק פחות רעש.
זה מוזר לחשוב שלפני פחות משנה גם אנחנו היינו ככה, ילד חולה שקול ל"אין כניסה" לבית ההורים. היום הדבר היחיד שמבררים זה "מה יש לו", מדבק או לא. לפעמים אפילו לא את זה...
טוב נו, אחרי ההסבר שאת המוצץ שהורם מהרצפה מנגבים רק כשהאמא רואה, מה אפשר להגיד. אני רק אציין, ממילא התינוקת לוקחת את המוצץ, עם כל התינופת מהרצפה, ישירות לפה. אם לה מותר, גם לאבא שלה מותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה