אלה בת שנה

התחלתי לכתוב את הקטע הזה מזמן, פחות מחודש, אבל זה המון. במקור הוא היה מעין ברכה ליומולדת שנה של אלה, באיזהשהו שלב זה התפצל. נולדו 2 קטעים מקבילים, הראשון לאלה וכנראה יישמר בשבילה להרבה זמן, השני מובא כאן.

זהו סוד גלוי שעם הילד הראשון נולדים הורים. מה שלא ברור הוא מה הם עושים. אנחנו מצאנו את עצמנו לפני שנה במצב זה, טוב, בערך שנה פחות שבועיים עקב השהות ברמבם. עדיין זה התחיל ביום הלידה.

אחרי השלב של השוק, הזמן בו אתה בוהה בתינוק ישן שהאחות אומרת שהוא שלך. הגיע שלב החיתול. מצאתי את עצמי מחזיק, לא יודע עם 2 קילו נחשב למחזיק, תינוקת ואומרים לי שצריך להחליף לה. להחליף לה הורים היה קצת פחות מפחיד מלהחליף חיתול, זה שבעתיד זה מסתדר לא ממש הרגיע באותו הרגע.

ביום הראשון בבית מצאנו דבר חדש להסתבך איתו: אמבטיה. למה צריך לרחוץ את הדבר האדמדם הזה??? לוקח זמן להבין איך נעים לה, מתי היא תתרוקן לאמבטיה ובכלל איך מערבבים תינוקת ומים עם סבון בלי להציף את הבית.

זה היה מפחיד למדי לגלות שפתאום יש משהו נוסף שנוחר בבית. התרגלנו אחד לשני, גם לכלבלב שמשמיע סרנדות בסלון כבר התרגלנו, אבל תינוק זה משהו אחר. בהתחלה יש עריסה בחדר השינה, זה נוח בערך כמו לפזר שם זכוכיות, זה גם עם אותו אפקט, כואב באצבעות של הרגל. מתישהו מעבירים את העריסה לחדר, אבל לזמן אין הגדרה כשלא ישנים לילה רצוף, אז המתישהו הופך להיות "ביאת המשיח" ובינתיים אין יום ואין לילה וליתר ביטחון - אין חדר שינה.

תינוק בבית, אור בבית, מכונת הכביסה עובדת שעות נוספות ובכלל חשבון החשמל קופץ. כל זה נכון, אבל מתברר בדיעבד. גם העובדה שכל הבגדים הפכו בין-לילה לחד-פעמיים, הגיעה בדיעבד. אין סיכוי שהחולצה תשמש אותך שוב ללא כביסה, אפילו שהיא הייתה עליך 5 דקות. החיתול, סימן ההיכר של הורים, הפך לדייר קבוע על הכתף. מגבונים לחים צצו כפטריות אחרי הגשם בכל נקודה.

תופעה נוספת שגילינו היא שכל דבר ניתן ללעיסה, גם הכלב שכמעט חטף ביס בזנב וליקוק ציפורניים דלוקס. ספרים, עיתונים, שלטים וכל דבר אחר שנמצא בסלון זכה למקלחת מטעם הלשון. חתיכות אבק שלא ידענו על קיומן הופיעו בין רגע במרכז הסלון, לרוב בדרכן אל הפה ולפעמים בדרכן מהפה.

הרופא, בחור באמת נחמד, פתאום הפך למכר קרוב. אפילו עם כל הבדיקות בהיריון לא הגעתי לכמות הביקורים שעשינו בשנה לתינוקת. רובם בגלל שיעולים, שלשולים ואודם. מתברר שלתינוק יש הרבה וירוסים וחידקים להכיר, איכשהו הוא באמת מכיר אותם מהר.

כשהתינוק מתחיל ללכת, על 2, מתברר שיש בעיה נוספת, הרצפה. זה לא שהרצפה עקומה, זה העובדה שהיא קשה. כמות הנפילות שתינוק מרביץ, בעקבותיהן גם התקפי-לב לכל מי שבאזור, הן בלתי-נגמרות.

אז מה בכל זאת היתרון בתינוק?

האמת לא ברור.
זה סתם כיף לשבת על הספה בבית ולראות משהו חמוד מתרוצץ אחרי הצעצועים, מטפס עליך ורוצה ממך חיבוק/נשיקה/סתם יחס. זה נעים לראות את קבלת הפנים בבית, התחרות בין התינוק לכלב על מי יגיע ראשון לחיבוק/לטיפה, הכלב לרוב מנצח. זה כיף לקבל את החיוך של "טוב לי איתך" מיצור קטנטן.
בשורה התחתונה זה כיף כי זה מישהו שבאמת רוצה להיות איתך ולא מרגיש צורך להסתיר זאת.