אחרי 32 שעות בחדר הלידה (ועוד איזה 2 וחצי שעות במקומות אחרים ברמבם) וזמן נוסף לבילוי עם התינוקת וההורים (שלנו, עם האבא שלה אני מבלה כל הזמן) וחשוב לזכור גם את זמן השינה של אחרי החזרה הביתה (13 שעות) ואת היום... בקיצור אחרי 3 ימים משוגעים.
חזרתי הביתה. חזרתי הביתה לבית ריק! אין את שירלי - בבית חולים רמבם 30 מטר מאלה. אין את רומי -נמצאת אצל ההורים של שירלי ועל כך יפורט בהמשך. אין "חזרזירון" - זהו, נגמר, גמור, קפוט, מפיש, נאדה, נישט, לא קיים יותר (לפחות עד לבא, בתקווה שיגיע).
מצאתי את עצמי בבית שאני לא מכיר. הכתובת זהה. הברדק זהה. הצלחת מארוחת הצהוריים נשארה באותו מקום על השולחן, העיתונים שצריכים להגיע למחזור (של הנייר לא הכתבות למרות שזה נראה ככה) באותה ערימה מתחת לצלחת. המיטה של רומי בפינה שלה עם המזרון מעט בחוץ בדיוק כמו שרומי אוהבת.
המעבר להיות אבא הוא חד ומהיר. לפני יומיים-שלושה "להחזיק לה את הראש ביד אחת" אמר לי פחות מכלום. מה זה מעניין אותי אם האש למעלה למטה או סתם מתנפנף ברוח? פתאום זה כבר משנה. לפתע יש הבדל לכיוון (למטה - לא טוב, שמוט - גם לא טוב). לחכות לגרפס זה הפך לדבר חשוב, למרות שאחרי 20 דקות הבנתי שגיהוק יכול לשמש גם. אחרי 10 דקות נוספות קיבלנו את ההוכחה בדמותו של טיטול חם ורטוב.
תובנה נוספת שירדה עלינו היא: יש לתינוקת רצונות! מתברר שגם לפני גיל 0 יש לה רצונות. אחרת אין הסבר להחלטה שלה לצאת כמעט חודש לפני הזמן ובתאריך של הדוד שלה. למרות שההסבר המתקבל על הדעת הוא לדאוג שאנחנו בטו באב לא נצא לשום מקום.
דרך אגב אם הבלוג הזה נראה מבולבל, זה הגיוני. נסו לכתוב משהו אחרי התהליך הבא: יום עבודה רגיל, 3 שעות שינה, 40 שעות של תפקוד כמעט מלא, 13 שעות שינה, יום סידורים. נכון לרגע זה אני כבר יודע ששכחתי אתמול לאכול (בגט אחד ב-17:00 לכל היום לא נחשב לאוכל), התקיימתי על שילוב מוזר של קפה ומים, ואם להודות כבר בעובדות אני לא ממש זוכר מה קרה - אבל הכל מתועד בסלולרי (ויועלה לבלוג לאחר מעבר של שירלי ואולי אלה).
שעה 23:50. אני מטושטש, הפוך, מלא באדרנלין וחסרה לי כוס הקפה כי היא נגמרה. לפחות היום אכלתי בסדר, בעיקר כי לא הייתי בבית. זה נורא מתסכל לאכול לבד בבית. אני כבר לא רווק, אני לא רגיל ללהכין אוחה ליחיד, אני מנסה לערוך שולחן ל-2 גם במצב שאני לבד בבית, עברתי עכשיו ליד הדואר וקלטתי שבגלל שלא הוצאתי את רומי כבר כמה ימים סביר להניח שיש שם מחסן שלם של פרסומות.
אני צריך ללכת לישון. אני רק צריך שהבית יהיה שלי שוב בדרך. טוב נו, אני הולך להביא דואר, זה לפחות ייתן את ההרגשה של כאילו יש כלבלב, למרות שהיא אצל ההורים של שירלי.
אם בכלבלב עסקינן, היום ביקרתי אותה. אין דבר יותר כנה מכלב. היא פשוט הגיעה, כשכשה בזנב ונדבקה. אפילו בזמן שאכלתי היא הייתה כמה שיותר קרוב, ואפילו ניסתה לשחד אותי בצעצוע. אני רק מקווה שהיא ואלה יסתדרו טוב. אחרת שתיהן יחטפו על הראש ולי אין בעיות מיוחדות לדאוג לדברים האלו. עוד הערה קטנה, רומי, מותר לנבוח כשמנסים לברר מה מצליח להיכנס לנחיריים של כלב.
זהו להפעם, לילה טוב וסינון דואר מהיר...
הבלוג מהלידה עצמה יועלה בהקדם האפשרי.
חזרתי הביתה. חזרתי הביתה לבית ריק! אין את שירלי - בבית חולים רמבם 30 מטר מאלה. אין את רומי -נמצאת אצל ההורים של שירלי ועל כך יפורט בהמשך. אין "חזרזירון" - זהו, נגמר, גמור, קפוט, מפיש, נאדה, נישט, לא קיים יותר (לפחות עד לבא, בתקווה שיגיע).
מצאתי את עצמי בבית שאני לא מכיר. הכתובת זהה. הברדק זהה. הצלחת מארוחת הצהוריים נשארה באותו מקום על השולחן, העיתונים שצריכים להגיע למחזור (של הנייר לא הכתבות למרות שזה נראה ככה) באותה ערימה מתחת לצלחת. המיטה של רומי בפינה שלה עם המזרון מעט בחוץ בדיוק כמו שרומי אוהבת.
המעבר להיות אבא הוא חד ומהיר. לפני יומיים-שלושה "להחזיק לה את הראש ביד אחת" אמר לי פחות מכלום. מה זה מעניין אותי אם האש למעלה למטה או סתם מתנפנף ברוח? פתאום זה כבר משנה. לפתע יש הבדל לכיוון (למטה - לא טוב, שמוט - גם לא טוב). לחכות לגרפס זה הפך לדבר חשוב, למרות שאחרי 20 דקות הבנתי שגיהוק יכול לשמש גם. אחרי 10 דקות נוספות קיבלנו את ההוכחה בדמותו של טיטול חם ורטוב.
תובנה נוספת שירדה עלינו היא: יש לתינוקת רצונות! מתברר שגם לפני גיל 0 יש לה רצונות. אחרת אין הסבר להחלטה שלה לצאת כמעט חודש לפני הזמן ובתאריך של הדוד שלה. למרות שההסבר המתקבל על הדעת הוא לדאוג שאנחנו בטו באב לא נצא לשום מקום.
דרך אגב אם הבלוג הזה נראה מבולבל, זה הגיוני. נסו לכתוב משהו אחרי התהליך הבא: יום עבודה רגיל, 3 שעות שינה, 40 שעות של תפקוד כמעט מלא, 13 שעות שינה, יום סידורים. נכון לרגע זה אני כבר יודע ששכחתי אתמול לאכול (בגט אחד ב-17:00 לכל היום לא נחשב לאוכל), התקיימתי על שילוב מוזר של קפה ומים, ואם להודות כבר בעובדות אני לא ממש זוכר מה קרה - אבל הכל מתועד בסלולרי (ויועלה לבלוג לאחר מעבר של שירלי ואולי אלה).
שעה 23:50. אני מטושטש, הפוך, מלא באדרנלין וחסרה לי כוס הקפה כי היא נגמרה. לפחות היום אכלתי בסדר, בעיקר כי לא הייתי בבית. זה נורא מתסכל לאכול לבד בבית. אני כבר לא רווק, אני לא רגיל ללהכין אוחה ליחיד, אני מנסה לערוך שולחן ל-2 גם במצב שאני לבד בבית, עברתי עכשיו ליד הדואר וקלטתי שבגלל שלא הוצאתי את רומי כבר כמה ימים סביר להניח שיש שם מחסן שלם של פרסומות.
אני צריך ללכת לישון. אני רק צריך שהבית יהיה שלי שוב בדרך. טוב נו, אני הולך להביא דואר, זה לפחות ייתן את ההרגשה של כאילו יש כלבלב, למרות שהיא אצל ההורים של שירלי.
אם בכלבלב עסקינן, היום ביקרתי אותה. אין דבר יותר כנה מכלב. היא פשוט הגיעה, כשכשה בזנב ונדבקה. אפילו בזמן שאכלתי היא הייתה כמה שיותר קרוב, ואפילו ניסתה לשחד אותי בצעצוע. אני רק מקווה שהיא ואלה יסתדרו טוב. אחרת שתיהן יחטפו על הראש ולי אין בעיות מיוחדות לדאוג לדברים האלו. עוד הערה קטנה, רומי, מותר לנבוח כשמנסים לברר מה מצליח להיכנס לנחיריים של כלב.
זהו להפעם, לילה טוב וסינון דואר מהיר...
הבלוג מהלידה עצמה יועלה בהקדם האפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה