לילה של מטרנה

בראשית ברא אלוהים את החיתול. והחיתול היה יבש ופרוס ולבן ובוהק.
ויאמר אלוהים מה אעשה עם דבר כזה יפה ונעים? חשב ומצא. הבא אדחפהו לתחתו של תינוק ואגרום לו להיות חום, צהוב, מקומט ומסריח.
זה נראה לי ההסבר הכי משכנע לקיום של דברים אלו.

זעקות השבר האחרונות שעלו מחדרה של אלה הביאו אותי למסקנה זו.

התחלת הסיפור היא בליל אמש, בצורה לא סטנדרטית "ליל" מתייחס באמת ללילה ולא לערבו של יום.
אלה, שנכון להיום מפתחת קריירה כזמרת אופרה, החליטה לא לאכול 120 סמ"ק של מטרנה אלא להסתפק ב-60. כמובן שלהסתפק ב-60 לא הגיוני בשלב זה של החיים ולכן עוברים למצב אותו הורים מכירים מצויין - פניקה.
במצב זה עושים טלפון לדוד מאמריקה שלמד וטרינריה (נפל בשנה הראשונה בגלל שהוא הרעיל בטעות את נושא המבחן), את השכנה עם 20 הילדים (שלא זוכרת את השמות שלהם), את החברים, ההורים הסבים (מה זה משנה שהם לא זוכרים את שמם) ובאריכות רשימה את כל העולם.
הרופא לעולם לא יקבל מקום ברשימה זו. ברגע שהוא יכנס תפטר הבעיה, אנחנו לא רוצים שזה יקרה.
אחרי הפניקה, מה לעשות היא בסוף אכלה, עוברים לתיקון הנזקים. לא צריך משלוח מיוחד של טיפות מאמריקה. צריך להחזיר את הסבים למיטה (למרות שעכשיו הם עונים לשם שלהם). צריך להחזיר את כל הדברים שיצאו מהארון יחד עם החיתול.

כנראה שהלילה יהיה בכל זאת שקט. אחרי הכל גם תינוקות מתעייפים מדי פעם מלשגע את ההורים!?!