הקטע הבא נשלח במקור ל-2 פורומים. בגלל אחת מהתגובות הבנתי שצריך לפרסם אותו גם בנקודות נוספות (הבלוג שלי ועוד מקומות חשובים).
הקטע מובא כאן בעריכה קלה, בעיקר כי כל פעם שאני קורא אותו אני מנסה להוסיף עוד משהו, מנסה להעביר את התחושות יותר בדיוק ו... נו, אתם יודעים "מחלת הסופרים"...
ביום חמישי ה-15/4/2010, היינו במרכז "נא לגעת".
ביום ה', לאחר העבודה מיהרתי הביתה ע"מ להחליף בגדים למשהו יותר קליל, לקחת את שירלי ועוד חברה. המקום נמצא בנמל יפו, מי שמכיר את האזור יודע שזה לא נחמד להגיע לשם עם רכב פרטי. הזמנו מקומות לתיאטרון "נא לגעת" להצגה שנקראת "לא על הלחם לבדו" תוך תכנון שנגיע לבית-הקפה "קפה קפיש" לפני ההצגה ולמסעדת "בלק אאוט" אחרי. מה שגרם לכך שיצאנו ב-17:30 תוך תכנון שנגיע לשם ב-19:00. הגענו באמת ב-19:10, כי קצת התברברתי באיתור החנייה בנמל.
התחלנו ב"קפה קפיש" בית-קפה בו המלצרים חירשים או כבדי שמיעה. חוויה ממנה כל אחד לומד להגיד לפחות מילה או שתיים בשפת הסימנים. למי שתוהה, המלצרית (אני מצטער, שכחנו לשאול לשמה) בלי שום בעיה לימדה את שירלי להגיד "תודה", "בסדר" ו"מצויין". כל מה שהיה נחוץ הוא חיוך וקצת פתיחות לדברים חדשים.
השלב השני היה ההצגה "לא על הלחם לבדו", ההצגה מבוצעת ע"י חירשים-עיוורים. ההצגה מתחילה בלישת הבצק ללחם וההסבר שמתלווה על כל אחד ממשתתפי ההצגה. כאשר הלחם צריך לתפוח ובהמשך להיאפות בתנור, ההצגה ממשיכה בתיאור הרגשות והחלומות של השחקנים. זה נשמע פשטני מעט, עד לרגע שקולטים שזה חלומות דומים לאלו שיש לאנשים אחרים - הקהל. בסוף ההצגה, כאשר ניחוח הלחם הספיק להתפשט בכל רחבי האולם, ניתנת הזדמנות לדבר עם השחקנים. עם חלקם בעזרת מתורגמנים, עם חלקם באמצעים אחרים כגון דף שעליו האותיות בברייל ובדפוס. ההצגה עצמה מאוד ויזואלית כך שקשה לתאר אותה בזמן אמת. בנוסף הבמאית לא ויתרה על שום דבר עקב מגבלות, לפעמים אפילו להפך. את הכיכרות הובילו לתנור תוך עקיפה של כ-10 אנשים זזים, למי שלא מצליח לתפוס, כשהכיתה שלי ניסתה לעשות משהו דומה זה נגמר תמיד ב"כמעט התנגשות".
הסיום היה, מבחינתנו לפחות, ארוחת ערב ב"בלק אאוט". מסעדה בעלטה גמורה, לשירלי היה יתרון ביתיות במקום, לי לעומת זאת היו כמה בעיות מוזרות. הכניסה עצמה הייתה חלקה, בזה (רץ המרתון העיוור למי שמכיר) הוביל אותנו במיומנות אל השולחן בלי להתנגש בכלום למרות שהיינו האחרונים להיכנס. הבעיות היו בהמשך, זה התחיל בעובדה שלא שמתי לב בזמן שיש חמאה על הלחם שבצעתי לעצמי. כששמתי לב הידיים שלי כבר היו עם חמאה עליהן (הלחם היה טעים למי שמתעניין). בהמשך הנסיון למזוג מים לכוס גרם להוספת שלולית קטנה על השולחן, הפעם לא באשמתי וגם לא באשמת שירלי. הדג עצמו היה טעים, גם עימו היו הסתבכויות קלות, אני לא מוותר על הסכום, אבל אחרים בשולחן נכנעו בשלב זה של הארוחה לתיאבון וליכולת של השף. את הארוחה סגרנו במנת קינוח ושיחה עירנית אליה הצטרף בזה, עד השלב בו שירלי אמרה לנו שהמכונית כבר הפכה לדלעת חזרה ושחוץ מאיתנו אין אף אחד באזור. כשיצאנו לשירלי הייתה רק שאלה אחת, "הבנתם?"
התשובה היא: כן. זה הוכיח שאפשר להסתדר טוב מאוד בלי לראות, ומצד שני הסביר כל מיני "תופעות" כגון דיבור בקול רם, חוסר התמקדות (לשניהם הגעתי ביחד עת ניסיתי לדבר אל המפית ששמתי עלי).
בקיצור, חשוב להגיע למתחם "נא לגעת". התנסות אחת שווה הרבה יותר מכל ההסברים שניתן לתת. יש ערך מוסף לעובדה שהאוכל באמת ברמה גבוהה, גם בבית הקפה וגם במסעדה.
האתר הוא:
http://www.nalagaat.org.il
טלפון:
03-6330808
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה