חופשת תיקון

'יום ראשון, חודש דצמבר, הגשם מטפטף מהשניה שהכנסתי את שביט לגן ועד שיצאתי מהבית - בשעת צהריים. כך מתחילה חופשה קצרה שלנו.
החופשה תוכננה לפרטי פרטים כבר חודשיים, מתברר שעם שני ילדים הספונטניות לא קיימת. כל יום בחופשה שלנו (שמקבילה לחופש חנוכה שלהם) חייב תכנון ברור, איזה ילד נמצא עם מי ועם איזה בגדים. סעיף הבגדים הפך לקריטי עקב גדילה של הילדים, וחוסר האכפתיות של שביט לממדי הבגד. הנעליים שלו הוחלפו ל4 מידות קדימה, הנעליים הישנות הורחבו לדרגה חדשה, אין הסבר יותר טוב לעובדה שהוא הלך איתן. התברר לנו שהייתה סיבה שהוא לא הצליח לנעול אותן. עכשיו כשהוא לא מצליח לנעול זה כי הוא שוב החליף ימין בשמאל.

הגענו לאשרם מעט לפני השקיעה, כנראה שלאחר החלפת התאריך העברי. חיפוש עצמי קצר - את פנינו קיבלו טווסים, יונים, 2 חמורים וכלב פירנאי שרבץ על הגדר; ומצאנו את הקבלה. עוד הסבר קצרצר ולחדר. איכשהו הסבר ההגעה לחדר כלל מעבר ב"דשא". הכוונה היא לשטח בוץ שמכונה דשא, זה להבדיל משטח בוץ שמכונה כביש. בפועל הבנו בהמשך שזה לא באמת משנה, על שניהם עוברים טווסים, רגליים, סנדלים ואפילו נעליים.
הספקנו להתארגן בקושי ורצנו למדיטציה ואוכל. אמנם אוכל צמחוני, אבל מהסוג הטעים והמזין, להבדיל ממקומות אחרים... אחרי שאכלנו כמות טובה גלגלנו את עצמנו לחדר ולשנת לילה טובה.
את היום השני פתחנו לפני שהתעוררנו ב"מדיטציית מדבר", שעת בוקר מוקדמת, המדבר קר ורק חבורה של דובים קטנים מסתובבת. המדיטציה הסתיימה בארוחת בוקר. הפעם כבר ידעתי איפה החלב לקפה כך שהשתדרגנו בכוס נס. מבחינת שירלי הקינוח של אמש - לחם עם שוקולד שנלקח ישירות מהמטבח, היה יותר טוב.
את היום בילינו בהיכרות עם המקום ורביצה במיטה. האמת היא שלמעט 4 שעות בצהריים זה די קר לצאת מהחדר בחורף, לכן בילינו בחדר. מדיטציית ערב קצרה ואוכל היו אמורים לסגור את היום, אבל בערב הייתה מדורה ספונטנית (שהחליפה את הדלקת הנרות) ומצאנו את עצמנו שם נהנים משירה וסתם מהכוכבים.
בבוקר האחרון קמנו מאוחר - ישר לארוחת הבוקר. בפועל עדיין היינו צריכים להמתין לאוכל, אמנם הבנו את הנקודה שהאוכל מוגש לפחות רבע שעה אחרי השעה הייעודה, אבל שירלי התבלבלה בין רבע לשמונה לשמונה ורבע ושוב הגענו בזמן לאוכל. לאחר מכן, בזמן הבאת התיקים לרכב, ראה אותי מי שאחראי על הקבלה. למרות שהוא זה שהסביר לנו שאנחנו צריכים לעזוב עד 11:00, הוא נראה טיפה מופתע מזה שאנו עוזבים. הופתעתי לטובה.

הגענו חזרה הביתה, מוקה שמחה לחזור לבית מהחופשה שלה, שביט כהרגלו רצה דברים שאין. לקח לו מעט זמן לחזור להבנה שהוא לא יקבל גם את הדברים שיש אם הוא ימשיך בדרך הזו. בנוסף הטרידה את מנוחתו של שביט העובדה שאלה לא הייתה נוכחת, שזה אומר אין עם מי לשחק ולריב.
אלה חזרה יומיים לאחר מכן. חזרה כמעט רגילה לחלוטין, רק הקימה המאוחרת בבוקר הסגירה את השהות אצל הסבים. שביט נאלץ לשלוף את נשק יום הדין בשביל שהיא תקום, הוא נאלץ להזכיר לה את הסרט שאליו אנחנו הולכים. כמובן, מאותו רגע מנוע סילון נכנס לפעולה בבית.

התכרבלות קטנה של חורף

ילדים דואגים לצחוקים ודחקות. הבעייה היא כשהם ״טועים״ בתזמון. הכוונה היא לא לפרצי העצמאות הזועמת שאלה עושה לנו מדי פעם (לרוב בעקבות סירוב למעשה שטות) אלא לבדיחות במקום הלא מתאים.

שביט (המוביל בתחום ללא עוררין) החליט שהוא מעדיף תשובות יותר הומוריסטיות לשאלות בנאליות ששואלים באבחון. התוצאה הייתה שעבור התמונה של החתול שהוצמדה לתמונת קערית החלב נבנה המשפט: ״החתול שותה ש-ו-ק-ו!!!״ לזכותי יאמר - שמרתי על הבעת פנים חתומה.

כשזה הגיע ל״יושבים על ה-ר-צ-פ-ה ליד השולחן״, במקום הכסא שהיה בציור, המגמה כבר הייתה מספיק מובהקת. לפחות זה חוסך את הנסיון העקר להסביר מה הוא מבין ומה לא. הוא מבין הכל, עושה מה שהוא רוצה וכל זמן שלא פוגעים לו בבלונדי - הכל חוקי. ליתר ביטחון, בלונדי לא מוגדרת ככלב (או אפילו כלבה), היא מוגדרת כישות עצמאית ורעבה.

אלה עכשיו בשלב ה״מעניין״ של גיל ההתבגרות. זה הגיל שמתחיל כשלומדים לדבר ונגמר כשאמא נגמרת, לפעמים זה ממשיך גם אחרי. בפועל, הכל הולך במיקוח. אסור להבטיח סתם, מצד שני, מילה שלה זו מילה לפחות לזמן מוגבל, בכל זאת ״לא להרביץ לשביט״ שקול ל״לא לצעוק״. זה מתבצע, אפילו בתדירות גבוה, אבל לא מקפידים על זה.

בינתיים אלה כבר מפתחת חוש אסתטי טוב, מה שאומר סטייליסטית קטנה. בעוד ששביט ילבש מה שזמין (בלי שום קשר לטמפרטורה) אלה תדאג שהחולצה, המכנסיים (טייץ - לבקשתה), הגרביים והנעליים יתאימו. עונש מבחינתה הוא זה שלא היא תבחר את הבגדים. עונש מבחינת שירלי הוא שאלה תבחר את הבגדים ותקבל אישור ממני לפני ״בקרת האקלים״ שלה. אלה כבר יודעת את הנוהל ומנסה לנצל פרצות.

באחד הבקרים, אחרי שהבאתי את אלה לגן, שביט אומר לי: ״סנדלים לובשים בקיץ.״ מיותר לציין שנעלתי סנדלים. להסביר לו שסנדלים ״נועלים״ ולא ״לובשים״ היה החלק הקשה בסיפור, להבין שבישראל אין חורף אמיתי - זה ברור, הרי גם הוא לובש מעיל כי זה נחמד ופושט אותו ״כי לא קר״. אלה לא מנסה להיעזר בקור, היא פשוט אומרת ״לא!״ ומאותו רגע זה לא ישתנה בלי קרב, או לפחות שינוי בטמפרטורה. שירלי עדיין מאמינה שיש חורף, למרות שלא קר והיא אפילו התבשלה יפה באיזה יום שישי קריר ונעים.

סופש חורפי

את שאריות הסופ"ש האחרון נרגיש להרבה זמן. בעיקר בגלל החמין, שייאכל ביום ראשון ושני.

סוף השבוע התחיל בביקור אצל הרופא. כן, לשירלי יש צד פולני. הביקור היה מסוג הביקורים ההזויים ביותר, מביאים 2 ילדים, התינוק (הקטן)מראה סימנים של חולה. אחרי בדיקה התברר שאין לו כלום, אפילו לא הצטננות למטרות פולניות, לדחוף מרק עוף לילד דרך אמו. לעומת זאת, הבדיקה שנערכה על רגל אחת (ושתי ידיים שמחזיקות את הארון) הוכיחה שלאחות שלו יש כמויות של ליחה. בסיכום, שניהם לא חולים והאמא צריכה למצוא סיבה אחרת לדאוג.
למען הסר דאגה, יש סיבות למכביר. גשם, ברקים, רעמים, חוסר בגשם, שמש ושלל פגעי נזק-האוויר הארצי-ישראלי.
ההמשך, בית-קפה / ארוחת ערב. שביט הוכיח שם את כשרונו - לשבש לאמא תוכניות. שירלי ניסתה להאכיל אותו מבקבוק, שביט מצדו קלט שיש אלטרנטיבה יותר נעימה ולא ויתר. בסיכום היום שביט אכל כמו שהוא רוצה, אלה פיזרה כף של סלט שווה בשווה לכל הסביבה, אני אכלתי מנה קרה (יוגורט) ושירלי אכלה מנה קרה (תפוחי-אדמה חמים). כל זה כשחברה יושבת איתנו (נראה לי שהיא כן הצליחה לאכול). מזל שביום למחרת שביט העדיף לישון וכך יכולנו לאכול ארוחת בוקר בשקט.

יום שישי מיועד לחברים. אז עברנו אצל הקצב לקחת כמה "חברים" (קילו וחצי שריר) לחמין. בישול, ערבוב, הפיכת המטבח ל"אזור מוכה אסון" (עד הערב הוא הפך ל"אזור משרה דיכאון") וחמין בסיר!
ארוחת ערב תקנית בבית, אלה דאגה לטעום הרבה מטבוחה (מתברר שזה גם יוצא אדום), בנוסף לסלטים והחלה הטרייה. אפילו לא הרגשנו בחוסר של בשר על השולחן. שביט כמובן קבע את שעת הארוחה, ע"י "שכנוע" בצווחות אימה של רעב.
לאחר אמבטיות לשני פושעים קטנים, נשארנו המבוגרים לשיחה ועוגה. כן, גם אני בתור ילד לא אהבתי שההורים עשו את זה, עכשיו יש לי שניים שצריך להסביר להם את זה.

יום שבת מיועד לשינה. ישנו, בזמן שנתנו לנו לישון. שביט עשה השקמות אוכל, אלה גילתה שיש לה אורחת, חברה שלנו, בחדר. בלי בושה היא ניצלה את הזמן למשחקים. מדי פעם היא גם נרדמה, אבל למה לפספס הזדמנויות.
לסיכום הסופש, אכלנו את החמין. שביט, כמובן, אכל אותו כשעתיים אחרי כולנו. מה לעשות, הבחור חיכה הרבה בין תום הארוחה (שלנו) לתחילת הסעודה (שלו).