חשבתי שאני אצליח לא להגיב לפרשת אופק בוכריס. אז חשבתי. דווקא ידיעה אחרת גרמה לי להגיב. שמעתי ברדיו על נגן בפילהרמונית (ללא שם בכדי להגן עליו ולתת לו חופש להמשיך) שהבוררות הפנימית המליצה לפטרו, אך הוא נשאר למרות 5 מתלוננות שונות שהתלוננו עליו.
הבעיה היא לא דווקא בוכריס, או קצב או כל אחד אחר. לכל עברייני המין יש בעיה ואותה הם צריכים לפתור בעזרת הטיפול המתאים, אבל לחברה הישראלית יש בעיה שממנה מתעלמים. החברה הישראלית ככלל לא באמת מתייחסת להטרדות מיניות, זה מתחיל בטיוחים הזויים - החומר לא מועבר למשטרה אלא מתבצעת "חקירה פנימית". זה ממשיך בחקירות הזויות במשטרה - שאלה של "האם נהנית?" לנאנסת היא הטרדה מינית נטו, אפילו אם היא נהנתה (אחת למיליון) זה לא משנה את אופי העבירה. ליתר ביטחון זה מגיע בסוף לבית משפט בו יושב שופט שמסוגל לבקש הדגמות פיזיות כאילו זה סרט פורנו. פסק הדין, כמובן, מתעלם מחומרת העבירות ומתייחס אך ורק לדברים הלא רלוונטיים - איזה קידום ניתן לקבל, ואילו טובות הנאה נוספות ניתן להשיג בצורה חוקית, הריח לא משנה.
השורש לבעית ההטרדות נובע מנקודה אחרת בישראל, הדת. היהדות היא דת מאוד שוביניסטית. למען הסר ספק גם האיסלאם והנצרות, אם כי בנצרות הזרם החילוני יחסית חזק ולכן זה טיפה פחות. הדת מעצם הטקסים והאיסורים גורמת לכך ש"אונס יהיה חוקי אם..." ה"אם" עצמו כבר לא משנה, כי זה יותר ממה שהגיוני.
עכשיו הנגיעה האישית, או למה זה מפחיד אותי. הדבר שקופץ לכולם מול העיניים הוא "איך אלה תתמודד עם בוכריס", דווקא זו לא הבעיה. לצערי ברור לי שהיא תיאלץ להתמודד עם שכמותו, ואחריותינו לספק לה את הכלים לאיך. זה לא נחמד להודות בזה, אבל אין לנו מציאות אחרת.
הדבר המפחיד באמת הוא איך לגרום לשביט לא להפוך איזה "תואם בוכריס", שלא הורשע בדין, למודל לחיקוי. איך ניתן להסביר לחייל שרק מתחיל את החיים כבוגר למה לא כדאי לחקות מודל מצליח כזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה