מי שחושב שפעם שנייה שטסים לא עושים
טעויות טועה.
נכון שחלק לא קטן מהשגיאות נעשה כתוצאה
משבוע הפוך לחלוטין. אבל זה תירוצים לשמם.
התחלנו את הטיסה חודש לפני, קובעים מועד,
דוחים את המועד בשבועיים, נסיונות להזמין כרטיסים נוחים, הזמנה, ביטול, הזמנה שוב
(הפעם כרטיסים פחות נוחים ויותר יקרים) ולבסוף נתב"ג. להגדיר את נתב"ג
כפסגת ההישיגים שקול ללהשוויץ באסלה ששמת בבית, נשמע הגיוני בשלב הראשון ודוחה
במחשבה שנייה.
בתוך המשחקים עם הטיסות השתרבב לו גם נושא
הרישום לכיתה א' של אלה והגן של שביט.
אלה עולה לכיתה א'! נשמע לא הגיוני, היא
עדיין קטנה, היא עדיין הרבה דברים, והיא מוכנה לכך נפשית. כמובן שביצענו את הרישום
לבית-הספר הקרוב ובמקביל ביצענו מבחן שחייה. שירלי "נהנתה" מהעובדה שאני
לא אהיה שבועיים ודאגה לדחוף את המבחן מהר. אלה הבינה את המבחן בערך, וניצלה את
האפשרות לשחות עוד יום בשבוע. זה לא מפתיע אותנו כי היא כבר נסתה להסביר שהעובדה
שהיא מקיאה כל מה שהיא אוכלת אינה עילה מספקת לביטול של אימון שחייה.
שביט עולה לגן חובה. הנסיון להעלות את כל
הקבוצה שלו ביחד לא צלח. משהו בארגון נכשל והתוצאה שהוא יצטרך להפרד מהחברים שלו.
השנה באמת יש לו חברים טובים בגן. למען האמת כל יום זו בעיה חדשה להוציא אותו מהגן
בלי אחד מהחברים שלו. אפשר להתנחם בעובדה שהוא עדיין לא הגיע לרעיון של אלה,
כשהולכים מהבית של חברים לנסות לקחת את החבר איתה לבית. זה היה מאוד מצחיק, אבל גם
בעייתי לשחרר אותם, החבר הבין את הכיוון והחליט לעזור לאלה. למזלנו בגילאים האלו
שני אבות יותר חזקים משני ילדים.
הרישום בוצע ביום ד' בלילה. רשמנו אותם
והלכנו לישון פעם אחרונה לפני הטיסה. בבוקר הספקתי לעבור בעבודה, לקבל עדכון מהיר
על המצב ולוודא ששם לא השארתי זנבות מתנפנפים. סיום מהיר של האריזה בבית ולשדה
התעופה. כמובן שמספר לא מבוטל של דברים לא נארז. מה נכלל באותם דברים יתברר רק
בחיתה במלון. מה שברור הוא שנתב"ג נטוש. הקום שומם כאילו זה שבת. טיסה פה,
טיסה שם, האיחורים הרגילים, אבל מעשית המקום כמעט ריק לחלוטין. במוצאי שבועות לא מצאתי
מקום לשבת, הפעם מצאתי מקום צמוד למזרקה שצופה על מספר שולחנות ריקים.
טיסת אל-קלל לבנגקוק היא משהו הזוי. זה
התחיל בתור לביקורות, הבחור לפני שאל אותי לאיפה אני מתכוון "לטייל".
אמנם הנייד שלי נמצא בתרמיל גב, אבל אני כבר עם 2 ילדים, טיול סמים לא ממש מדבר
אלי. ההמשך היה בטיסה, חבורת קופים שישבה לידנו וליהגה כל זמן שהם לא ישנו, משפחות
שטסות עם ילדים ממש קטנים (הכי קטן כנראה בין חודשיים-שלושה) ורגע השוס המדהים.
בזמן הארוחה, כשכל המטוס ער, שאגה נוראית של "איה" ומייד משפט ההמשך
"שפכת עלי ת'תי..." מתברר שאמא אחת גם מביאה ילד לתאילנד, אבל כדי שלא
יגידו שהיא אמא לא אחראית, היא שופכת עליו תה רותח.
הטיסה הסתיימה בחיפוש אחר אדם מסויים, למה
מחפשים אותו בהודעה של הקברניט רק אלוהים יודע. טוב שנגמר הסיוט. אני מקווה שבדרך
חזרה אני לא אשב מאחורי לוויתן, אבל אין לי ציפיות גבוהות. בינתיים הם הצליחו
לעשות כל בלגן אפשרי.
טיסת ההמשך הייתה במחלקת עסקים, בדרך
לטיסה עצרנו בלאונג' הנחמד של תאי-איירליינס למטרות בליסה. התברר שזו הייתה שגיאה
גסה לאכול בלאונג'. במחלקת עסקים דוחפים לך אוכל עד לשלב שבו אתה עושה את עצמך ישן
רק כדי שלא ינסו לדחוף לך משהו חדש. אני טעמתי בערך רבע מהדברים שהגיעו אלינו, ואז
נכנעתי לעובדה שאני לא פיל.
לסיום הטיסה היה לנו תזכורת שאנחנו
באוסטרליה. נאלצנו לחכות לצוות רפואי מיוחד שיבדוק נוסע חולה לפני שנתנו לנו אישור
לרדת מהמטוס.
בוקר טוב סידני אוסטרליה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה