סיום כתה א

בספטמבר חוגגים את ראש השנה, ביוני את זנב השנה. מסיבות סיום נחתו עלינו כמו להקת זבובים ואנחנו כמו זיקית טובה מלקטים אותן אחת אחת.
כיתה א סיימה במסיבה מסוג שלא היה לנו מוכר: דחיסת כל הילדים על הוריהם למספר אחים שקונים מדי למסגרות לתוך הכתה הרגילה. הדלת הייתה כמו דלת של ארון בגדים העולה על גדותיו, סגורה כשלוחצים ופתוחה בכל רגע אחר. ההופעה הייתה ברמה של כתה א, זה מפליא לגלות שיש הורים שמצפים שיקראו את שייקספיר בכתה א.
למען האמת, זה מפליא אותי שאנשים קוראים מחזה במקום ללכת להצגתו. שייקספיר כתוב בצורה שאינה נוחה לקריאה, אבל מצויינת לבימוי.
ההופעה הראשונה הייתה "הקראת" קטע של שורה ע"י כל ילד. אני חייב להתוודות שאת רובם לא הצלחתי לשמוע. מה לעשות שהילדים כבר ידעו בע"פ את כל הקטעים וחוץ מטיפה דאווין לא הייתה מטרה לדף. אחרי מספר הופעות הם הגיעו לשלב הקריטי - הזברה של ע. הלל, ריקוד כיתתי לביצוע של משינה.
החשיבות של ע. הלל מבחינתי היא כי גם הכתה שלי עשתה הופעה של הסברה בסוף כתה א, אם כי לא לפי הביצוע של משינה אלא ביצוע ישן יותר. אצלי לא חסכו, כך שקיבלנו גם את הנמלה ועוד מספר שירים. דודי שמחה לא נכלל בהם, ואני לא בטוח אם זה יצא לטובה או לאו.
לסיכום המסיבה הוגש כיבוד. זה לא משנה כמה מנסים להביא ארוחה בריאה, תמיד יהיה "גאון" שיביא טופי לילדים. אלה כבר יודעת למה אסור לאכול רעל זה, אבל זה לא מנע ממנה לאכול 2. המזל הוא שהיא נשארה רעבה, כך היא הספיקה לאכול עוד ערימה של דברים שרובם היו בריאים. היא טענה שהעוגה לא טעימה ולכן לא טרחה לטעום משתי העוגות האחרות.
אחרי סעודת הבוקר עשו לנו שיעור הדגמה. השיעור הדגים עד כמה הילדים כבר מכירים אחד את השני. הילדים התחלקו לקבוצות בהתאם למטרתם, קבוצות שרוצות לעשות משהו וקבוצה שרוצה לשחק בצורה בלתי קשורה.
כשלקחנו אותה חזרה בסוף היום התברר שאת ה"שאריות" מסעודת הבוקר הם המשיכו לכרסם. בהתחשב בעובדה שמהשאריות ניתן היה להאכיל עוד לפחות כתה נוספת, כנראה שגם במשך השבוע הקרוב הם יעלו מהאוב אוכל של סעודת הבוקר.
כך מסתיימת לה שנה ראשונה בבית הספר. כמו תמיד, להורים זה נראה הרבה יותר משמעותי מאשר לילדים. הם יותר מעוניינים בדברים הרציניים - מה עושים בשבת.