היום הגדול הגיע, הראשון בספטמבר. זהו היום שכל הורה מחכה לו. זה היום שבו יש סדר יום מוגדר לילדים.
נכון שהבלגן עדיין חוגג, שביט שהיה אמור להגיע בהסעה לבית ספר עדיין ללא הסעה, אלה מגיעה כל יום ללא ידיעה מה היא לומדת מחר (לפעמים גם היום) ושירלי מעבירה שיעורי ספרות על מה שהיא רוצה כי לא הספיקו לארגן את הכיתה. איכשהו תמיד הראשון בספטמבר מופיע לפני הזמן.
בינתיים כבר דאגנו למספיק מחברות לשנתיים הקרובות, עפרונות בכמות (למען האמת חלקם מיועדים לי לצורך קורס ניווט) ועוד שלל דברים לא ממש קשורים. רק מוקה נשארה בצד, אבל זה בגלל שהיא לא מוכנה לוותר על הצעצוע הישן שלה לטובת חדשים. הכלבלב ראה שזה עובד ועד שזה לא ייהרס אין סיבה להחליף.
את החזרה ללימודים ראיתי כך. אלה, נכנסת לשער בית הספר. חיבוק למנהלת (שיודעת את שמה) לקיחת סוכריה שחילקו שם ומייד חיבוק ליועצת, גם אותה היא מכירה משנה שעברה. אם לדייק, היא מכירה חלק די נכבד מבית הספר. בהתחשב בכך שהכיתה שלה היא רק אחת מתוך כעשרים, זה כנראה מכיוונים אחרים.
שביט הגיע תוך חשש כבד לכיתה. להבדיל מאלה הוא נכנס למקום חדש לגמרי. המזל שלו הוא שהוא שביט. כשהוא מסתבך הוא פותר את הבעיה בחיבוק, נשיקה וסתם אמירת המשפט הדרוש ללא כל כוונה מאחוריו. היכולת שלו לצאת מצרות היא מדהימה, רק היכולת להכנס אליהן מעיבה עליה.
את היום הראשון צלחנו בשן, עין והרבה זיעה - היה חם בטירוף. אחרי שבת רגועה בבית התחילו הלימודים באמת, שבוע ראשון של חופש להורים. אם הטמפרטורה הייתה יותר נמוכה זה היה מושלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה