דאלאס ואני

הנסיעה לדאלאס התחילה בשאלה הפשוטה: "יש לך ויזה?" התשובה היא "לא!" ויזה לארצות הברית אני מקבל בנחיתה, בקיצור תתכונן לטיסה. 10 דקות לאחר מכן זה השתנה לזה לא בטוח, חסר מימון. יום לאחר מכן זה קיבל את המימון והאישורים הדרושים. הסוכן נסיעות עוד טרח להעיר שאמורים להזמין כרטיסים 21 ימים מראש. לזכותו ייאמר שהוא אפילו לא חשב שזה דורש התייחסות.
כך ביום שבת בערב מצאתי את עצמי על טיסת לילה לניוארק. אין מה להגיד, טיסות מנתבג נראות תמיד כמו קדימון לגיהינום. אפילו החברות המובילות בעולם יודעות שלנתבג שולחים קופסת סרדינים עם דיילים שמאומנים לדחוס.
לניוארק הגעתי במצב שלם, עייף בגלל שקשה לישון עם שמיכה קצרה על כסא סרדין, אבל הפעם בלי גב תפוס. כנראה שיונייטד איירליינס יותר טובים מאל על. לפי הזוויות בהן נרדמתי זה יותר מאשר כנראה. ברגע הנחיתה הובהר לי שאני בארצות הברית. הטיסה עמדה עם דלתות סגורות כי המכס נפתח ב-4:15 והשעה 4:14. בינתיים התברר לי שהטמפרטורה היא 12 מעלות בחוץ, מה שאומר מכנסיים קצרים וחולצה קצרה אינם רעיון טוב. שנייה לאחר מכן זה הפך לרעיון מעולה, כי בשיקוף צריך להוריד כל דבר מעבר לזה ומחממים את כל האזור כאילו שאין מחר.
ביצעתי לתיק העברה ידנית בין טיסות ועליתי לטיסה פנים ארצית. מתברר שבטיסה של 3 שעות בתוך אמריקה יש תנאים יותר טובים מבטיסה טרנס אטלנטית. חוץ מהאפשרות לטעון טלפונים ולראות דברים לא מעניינים. אפשר להבין למה טיסות פנימיות כל כך נפוצות באמריקה.
הגעה לטקסס היא שוק עבור ישראלים. בטקסס הכל גדול, גם מה שלא צריך להיות גדול הוא גדול. זה מתחיל בנהגת האוטובוס, ממשיך בדיילים ומגיע למכונית "הקטנה" שאותה השכרתי בשדה תעופה. כמובן, גם שדה התעופה גדול בלי הגיון אמיתי.
אחרי נסיעה קצרה הגעתי למלון. במלון קיבל את פני פקיד שגם הוא היה גדול בהרבה מהגודל המצופה. החדר עדיין לא היה מוכן, והטלפון קיבל חיסול ממוקד, אז יצאתי לסיבוב. מרכז הקניות הקרוב הוא בגודל של קניון קטן בישראל (כולל החנייה) ומכיל 3 מסעדות מזון מהיר. רק הליכה ממסעדה אחת לשנייה היא נמדדת בדקות. ביליתי הרבה זמן בהליכה מחנות אחת לשנייה, בכל זאת להתניע רכב בשביל לעבור לחנות ליד עדיין נראה לי לא טוב. אחרי מספר ימים בטקסס זה מתברר בתור מצב רגיל.
בימים שלאחר מכן התבררו לי עוד כמה עובדות. העובדה הכי חשובה - טעות בהמרה של פרנהייט לצלסיוס היא דבר מסוכן. בישלתי את החדר לקרוב ל28 מעלות בגלל אומדן לא נכון. חישבתי מעלת פרנהייט בתור חצי צלסיוס, זה טוב לצורך אומדן של התכה, אבל לחימום החדר זה מתכון לצרות. התעוררתי לקול אזעקת אש, חשבתי שזה בגלל החום ומיד שיניתי את עוצמת הרוח. אחרי מספר לחיצות גישוש הורדתי את הטמפרטורה, בינתיים התברר לי שהאזעקה לא קשורה אליי, למרות שההרגשה היא כאילו שאני בגיהינום.
המקום השני בו מצאתי תקלה עם מידות הוא בגדים. נסיון לקנות מידה XL בבגדי גברים הוא משחק באש. המידה נמצאת בבגדי נוער! לעומת זאת מידה של 5 אקסים זמינה בכל חנות. גם בנשים המצב לא מזהיר, אבל שם אין לי מושג קלוש במידות.

הדבר הכי חשוב בנסיעה הזו הגיע ביום ראשון. שעת צהריים, בעודי מנסה למצוא מקום לאכול, עם רשימת דרישות משתנה בהתאם לדקה. פתאום טלפון. שירלי מתקשרת בהתאם לבקשה של שביט. שביט אוהב את הטלפון בערך כמוני - זה טוב למשחקים, אינטרנט, סרטים, מצלמה ועוד כמה דברים, רק צריך שיעיפו את הפונקציה המטרידה של שיחות...
עדיין, שביט ביקש להתקשר כדי לשאול מתי אני חוזר (תחושת זמן עדיין לא קיימת אצלו) ווידא שזה יהיה באמת שבוע. שירלי שמעה את השיחה מהצד ולזכותה ייאמר ששביט לא קיבל חיבוק מוחץ בזמן השיחה, לגבי אחריה אני אפילו לא צריך לשאול. שביט מסוגל להיות הדובון הכי חמוד בלי טיפה של הבנה מה הוא עושה.